בסיומו של תהליך ההתמקדות אנחנו מסמנים את המקום החדש שעלה. הליך זה בעצם מסיים את השלב הששי של ג'נדלין – הקבלה.
המקום החדש מגיע אחרי תחושה מורגשת של תזוזה, של תנועה קדימה שמאגדת בתוכה תובנה חדשה. במרחב הפנימי מורגשת תחושת הקלה המתבטאת בנשימה עמוקה ומלווה פעמים רבות בתחושת השתאות והודיה.
תוך השאיפה הזאת לתנועה קדימה ולשינוי, סימון המקום החדש הוא צורך שעולה בסיום תהליך ההתמקדות.
ההזמנה למתמקד היא להיות עם מה שעלה, להיות עם התחושה המורגשת ביחד עם התובנה שעולה, להכיל את כל זה ביחד ולסמן את המקום החדש.
המקום החדש המסומן הוא לרוב המקום של ההתבהרות שאנחנו מגיעים אליו בסוף תהליך ההתמקדות, לאחר שהתרחשה תנועה קדימה, וקיימת אפשרות שהוא יהיה נקודת המוצא שלנו בפעם הבאה כשנתמודד עם אותו הנושא.
הסימון עונה על הצורך של המתמקד לשהות עם המקום החדש שעלה, וגם לחזור אליו בעת הצורך.
יחד עם זאת, אנחנו שומעות הרבה את המשפט: "אני לא מצליחה לשמר את המקום החדש. הוא מתפוגג."
או "הלוואי שהמקום החדש שמרגיש כל כך מאפשר ומרגיע יישאר לאורך זמן..."
במילים אחרות, יחד עם זאת שהמקום המסומן, המקום החדש, מורגש בגוף באופן מובהק, יש לו נטיה להתפוגג.
בניגוד לדפוסים הישרדותיים מקובעים בלתי מודעים שפועלים בשבילנו באופן אוטומטי, המקום החדש זקוק לתשומת לבנו ולליווי שלנו, בכדי שיוכל להיות נוכח ולאפשר לנו לחזור אליו בעת הצורך.
אם להעזר בדימוי, הרי שהמקום החדש הוא כמו נבט הזקוק להרבה תשומת לב וטיפוח, עד שמכה שורשים והופך לעץ גדול שיסוכך עלינו ושנוכל לשבת בצילו.
קיימת האפשרות שהמקום החדש הוא מקום שמייצג מצב חדש אותו אנו רוצים "לתפוס" ולשמר אך הוא מתפוגג כי לא ניתן לשמרו. המערכת האורגנית שלנו משתנה כל הזמן כי המצב משתנה כל הזמן. תהליך ההתמקדות איפשר למשהו חדש להיפתח. משהו שלא היה גלוי ובהיר לפני כן. המקום החדש מקבל את תשומת לבנו ומרגיש טוב יותר. הוא נפתח. הפתיחה הזאת לעיתים מאפשרת לרבדים נוספים לעלות – המצב משתנה, האורגניזם משתנה, שוב עמימות, אי בהירות, תחושה לא נוחה לעיתים שמבקשת את תשומת לבנו. המקום החדש ש"סומן" משתנה. הסימון לעיתים אינו מתאים למצב החדש שעלה.
בהסתכלות תהליכית ארוכת טווח, הדברים משתנים. כל פעם נחשף רובד נוסף של אותו עניין, נושא או בעיה.
הכמיהה שלנו לסימון שיסייע לנו באותו נושא לאורך זמן, לעיתים לא יכולה להתממש. בזמן שמשהו נפתח, מתרווח ומסומן, הרגע הבא כבר יהיה שונה מקודמו.
לעיתים השוני קטן והמקום המסומן יכול לסייע לנו לזמן מה, עד שמשהו ישתנה ורובד נוסף שמבקש תשומת לב, יעלה.
שמנו לב, שיש הבדל בין סימון של תובנה שעולה בתהליך, או אפילו סימון מילה שעולה מתוך תחושה מורגשת פנימית-גופנית, או אפילו תמונה או דימוי שעולה, לבין סימון של דימוי דינמי.
אנחנו מציעות אבחנה בין "דימויים מקומיים" שעולים בזמן התהליך, משמשים כידית שעוזרת להתקדמות התהליך ולגיבושו- דימויים המהדהדים את התחושה המורגשת שעולה באותו רגע, לבין הדימוי הדינמי שהוא המקום החדש שנפתח אחרי התפנית המורגשת. הדימוי הדינמי הוא דימוי ש"מחזיק" מצב שלם, ועומד בפני עצמו. הוא מקום שמכיל בתוכו גם תחושה מורגשת ותובנה. כשעולה הדימוי הדינמי אין צורך לחזור ולהיזכר בתהליך שהוביל אליו בכדי "להחזיק" את התחושה המורגשת והתובנה שעלו בתהליך. הוא קיים בפני עצמו כמקום חדש, ומייצג תנועה קדימה.
לדוגמא, תובנה שעלתה בתהליך שבמהלכו נאמר: "אני רוצה שזה יבוא ממנה. כן. זה מה שאני רוצה"!
גם אם נפנה את תשומת הלב לגוף ונשאל: " איזה תחושה עולה בגוף כשאני אומרת זאת?" וניתן זמן לתחושה המורגשת להתהוות, וגם אם תעלה מילה "עוצמה, עוצמה בבית החזה", ויעלה "דימוי מקומי" שמהדהד עוצמה ותהיה הקלה ונשימה, וגם אם נסמן את התחושה בגוף, עדיין אחרי זמן מה, התחושה תישאר כזכרון אבל בדרך כלל לא תהיה לה נוכחות שתישאר לאורך זמן, כי היא מהווה חוויה רגעית בתוך התהליך.
נוכל "להחזיק" את הזכרון של התחושה המורגשת בגוף ובתודעה, רק אם נביא את עצמנו להיזכר בתהליך שהוביל אליה. כלומר, אם נשחזר את התהליך בראש.
לעומת זאת, הדימוי שעלה, באותה התמקדות, של אשה גדולת מימדים שתופסת את כל המרחב, העלה תחושה פיזית חוויתית בגוף, והתובנה שעלתה בעקבות הדימוי-והתחושה המורגשת שהתלוותה לאותו דימוי דינמי, קיבלה איכות של ממשות שנישארת לאורך זמן כי היא מכילה מצב שלם שהתהווה כתוצאה מכל התהליך. הדימוי הדינמי מכיל גם את העושר של כל מה שהתקשר אליו בעבר, וגם את המשהו החדש שעלה בתהליך הנוכחי.
הדימוי הדינמי מתפקד כאן כידית המחזיקה את השלם. אין צורך לחזור לראש בכדי להיות במגע עם התובנה. הידית שמחזיקה את השלם, הויזואליות של הדימוי הדינמי, מכילה חוויה גופנית חזקה שמהדהדת את מטבע הלשון "תמונה שווה אלף מילים".
מכיוון שהדימוי מכיל הרבה הקשרים, נערכת השוואה מיידית -אוטומטית עם כל מה שעולה ביחס אליו.
עולות המילים "זה כמו..."
ה"כמו" מתייחס למשהו מוכר לנו, ובו זמנית מוכל עושרו של הדימוי בתוכנו.
התחושה המורגשת אומרת: "זה כמו משהו" וכשהיא מהדהדת את "המשהו" שהדימוי מחזיק, התחושה המורגשת מקבלת תוקף וממשות.
בתוכנו, יש כבר גיבוי פנימי לדימוי שעלה. אפשר להישען על משהו שקרם עור וגידים. יש משהו ממשי ויציב בדימוי. הדימוי שסומן נקלט בידע חוויתי שכבר נמצא במאגר הפנימי שלנו.
החוויה של ההתמקדות מתרחשת באיזור הביניים. אזור בין המודע ללא מודע. אזור זה חמקמק וקשה "לתפוס" אותו. הדימוי והתחושה המורגשת המתלווה אליו מגיעים מרמה תודעתית אחרת. הדימוי מאפשר "אחיזה".
ולכן, הסימון של הדימוי הדינמי (דימוי -תחושה מורגשת-תובנה), הוא הסימון שנטמע בזכרון החוויתי שלנו, ושאם נארח לו חברה באופן מודע, ונפעל ממנו, יאפשר לנו לשהות עם המקום החדש ולחזור אליו.
גם כשמשהו נוסף יעלה, ויפוגג את התחושה המורגשת לגבי הדימוי-תחושה מורגשת-תובנה, המקום החדש שסומן ישאיר את אותותיו בתוכנו יותר ממקומות אחרים שעלו בתהליך שלא היו קשורים בדימוי הדינמי.
התגבשות הדימוי הדינמי בתהליך ההתמקדות
הדוגמא שלהלן מתארת מתמקדת שחוותה תחושת לחץ כתוצאה מקונפליקט בינאישי שחוותה.
הדימוי שעלה ושהתקשר לתחושת הכיווץ והמועקה הכבדה שהמתמקדת הייתה איתה, היה גוף מתכת מעיק בכל אזור בית החזה משני צדדיו סביב קנה הנשימה.
בין קנה הנשימה שהיה מואר לבין גוף המתכת הכבד והמעיק היה רווח צר מאוד. ממש חריץ.
שהייה עם המקום הביאה לבכי ודמעות.
תוך כדי הבכי וההימצאות עם המקום, המתמקדת שמה לב שהרווח הקטן בין גוף המתכת וקנה הנשימה מתרחב ומתמלא מים ונוצרת מעין תעלת מים סביב קנה הנשימה. תעלת המים גדלה והפכה למקום של הפרדה בין קנה הנשימה והמתכת, שהפכה עכשיו לקו צר בהיקף של תעלת המים.
הימצאות עם הדימוי "תעלת המים", ההתהוות הזאת של המקום החדש הביאה לנשימה עמוקה ולתחושת הודיה .
מהמקום החדש שהתהווה, התאפשרה אינטראקציה שקטה ופתוחה עם מושא ההתמקדות.
תחושת המועקה והלחץ המתכתי השתחררה.
המקום החדש שניפתח הוא מקום שמעלה תחושת אופטימיות ותקווה לשינוי.
ההרגשה היא שאם המתמקדת תוכל לשמר את המקום החדש, את הדימוי הדינמי, בכל פעם שהיא תמצא את עצמה מול מצב דומה, היא תוכל להיות באינטראקציה ממקום שקט ופתוח דרך הדימוי הדינמי ("תעלת מים") שמהווה ידית לכל החוויה.
דיוק האבחנה בין "דימוי מקומי" לבין הדימוי הדינמי
הדוגמא שלהלן מתארת תהליך התמקדות שהעלה תחושת דריכות השרדותית בזמן שהמתמקדת נימצאת עם בנה.
בהתמקדות עולה תחושה מורגשת של דריכות שמורגשת כמתח בפנים, ומהדהדת תמונה של עיניים גדולות פעורות לרווחה. בגוף מורגש נתק. כשתשומת הלב מופנית לנתק בגוף עולה תחושה של קור ותמונה של שיש לבן...
העיניים והשיש הלבן הם "דימויים מקומיים", שעולים בתהליך, ומהדהדים תחושות מורגשות לגבי הנושא.
בהמשך התהליך עלתה היזכרות בתמונת ילדות אמיתית, שבה המתמקדת, כילדה בת ארבע בערך, מחזיקה אפרוח חי בן יומו. התחושות המורגשות שהידהדו את התמונה, הדהדו את הדינמיקה של התהליך בשלמותו.
התמונה החזיקה את הליבה של הנושא: ילדה קטנה שרוצה להתנסות בהחזקת האפרוח הרך, מתרגשת מהמצב עד כדי הפסקת הנשימה, מרגישה שהיא רוצה להחזיק בו, רוצה להתגבר על החשש שעולה, מרגישה טוב שהיא מתגברת על החשש, ויחד עם זאת צריכה להיות מאוד דרוכה שהאפרוח לא יפול שלא יקרה לו דבר...
הדימוי של הילדה שמחזיקה אפרוח מאפשר לתחושה המורגשת של כל המצב להתהוות עד לכלל חוויה עמוקה ומהותית שחווה המתמקדת ושבאה לידי ביטוי, בסופו של התהליך, דרך דימוי דינמי זה.
סימון הדימוי הדינמי והשימוש בו באופן יזום
הדוגמא שלהלן מתארת מתמקדת שעוסקת ביחסים האינטימיים שלה בקשר עם גברים.
המתמקדת עוקבת אחר הדימוי "חוט זהב".
דימוי זה עלה לראשונה בהתמקדות שלה לפני כחודש.
היא התמקדה בבלבול שנוצר בין אינטימיות פיזית לאינטימיות רגשית בקשר עם גברים.
ההתמקדות העלתה את הצורך בהזנה רגשית, והבלבול שנוצר בין ההזנה הרגשית להזנה הפיזית.
היא שהתה זמן רב בתחושת הבלבול. הדימוי שעלה בסוף ההתמקדות היה "חוט זהב" ארוך ומאיר שמקשר בין הלב שלה ללב של אבא שלה.
הדימוי העלה תחושה של בהירות – של קשר עמוק מהלב, שאינו קשור במגע פיזי. הוא חידד את הצורך הרגשי, מהלב. הדימוי של "חוט הזהב" הבהיר את התחושה שהחוט שמחבר בין הלבבות אינו קשור למרחב הפיזי.
במהלך החודש העלת המתמקדת את הדימוי באופן יזום. זאת אומרת, נזכרה בו כשעלתה תחושת בדידות, חשש מהתרחקות של חבר טוב. היא נזכרה בדימוי בסיטואציה אמיתית, בתוך החיים.
המתמקדת ראתה את אותו חבר בסיטואציה מסוימת, חשה את הרגשת המרחק הפיזי, שהעלתה תחושה של בדידות. עלה פחד ורעד באיזור בית החזה.
היא נזכרה בדימוי "חוט הזהב" ויכלה להרגיש את אותו דימוי דינמי מחבר בין הלב שלה והלב של החבר. משהו בה נרגע. כמו החזיר את התחושה שנוצרה בתוך ההתמקדות.
זוהי דוגמא לכך שכשיש דימוי כזה, אין צורך לחזור לתהליך ולחפש את התחושה או התובנה.
התנועה של ההתמקדות היא קדימה. החזרה, או היזכרות בתהליך בכדי "לתפוס" את התחושה המורגשת שעלתה, היא בבחינת "תנועה אחורה".
לעומת זאת, הדימוי הדינמי זה מקום חדש שמחזיק את המצב השלם הופיע ושעומד בפני עצמו. לא צריך לחזור לתהליך ולשחזרו בכדי להיות במגע עם התחושה המורגשת והתובנה שהדימוי הדינמי מחזיק.
הדימוי הדינמי כשלעצמו, מחזיק את התחושה המורגשת ואת התובנה שעלו בתהליך.
אנחנו רוצות להציע שיתכן שהקושי "להחזיק" את המקום החדש, טמון במבנה המודל עצמו.
מבחינת הגישה ההתמקדותית מתחולל היפוך באופן ההימצאות של המתמקד עם התהליך בזמן סימון המקום החדש.
בששת השלבים של מודל ההתמקדות, כפי שהגה אותו ג'נדלין - פינוי מרחב, מציאת התחושה המורגשת, מציאת הידית, הידהוד דיאלוג וקבלה - המתמקד מתנסה בהקשבה סקרנית ומתעניינת וחווה תהליך שנפתח ונע קדימה, מתוך אמון וקבלה של כל מה שיעלה. בסופו של השלב הששי, המתמקד עוזב את נקודת ההימצאות החוויתית של מקשיב סקרן, ועושה מעשה. הוא עוצר את התקדמות התהליך ואת התנועה קדימה, על ידי סימון של מקום חדש שעלה, מתוך מטרה לשמר את השינוי.
זוהי תנועה אנרגטית הפוכה לזאת המכוונת את ששת השלבים של התהליך: לעומת פתיחה והתרחבות אינסופית, בסימון יש כוונה לאיסוף ושימור.
באמצעות המושג הדימוי הדינמי אפשר יהיה לתת מענה לצורך לשמר את המקום החדש, וגם להעזר בו כבידית התומכת בתנועה קדימה גם לתוך המציאות שמעבר לתהליך הנוכחי .
(*) גליה פורת ,M.A ,מדריכת התמקדות מוסמכת מטעם המכון הבין לאומי להתמקדות בני-יורק.
