Gendlin, E.T. (1993). Three assertions about the body.The Folio, 12(1), 21-33. From http://www.focusing.org/gendlin/docs/gol_2064.html

ד"ר יוג'ין ט. ג'נדלין, אוניברסיטת שיקגו

 

תרגום : בועז יכין

עריכה : ליאורה בר-נתן

 

 

כיצד אפשרית ההתמקדות מבחינה תיאורטית? במאמר זה אדון בדרך בה אנו יכולים לחשוב אודות הגוף החי בדרך בה ההתמקדות נעשית מובנת. אדון בגוף ביחס לחויות מסוימות הנפוצות יותר מאשר התחושה המורגשת.

תחושה מורגשת מגיעה. זה לא נמצא שם ומחכה באופן פשוט. אנו צריכים לאפשר לזה להיווצר ולהגיע. הדבר לוקח לפחות כמה רגעים, לפעמים יותר. כך שאנו מבינים שתחושה מורגשת היא התפתחות מסוימת, עוד פיסה של תהליך חיים נוסף. מהיכן זה צומח? כיצד ניתן לחשוב על אירועים וחוויות רגילים באופן בו נוכל להבין מה זו תחושה מורגשת וכיצד היא נוצרת?

תחושה מורגשת זה במפורש משהו שם, משהו עם חיים משל עצמו, שאנו מתייחסים אליו ישירות. אם אנו מתייחסים לגוף שלנו, זה מגיע במרכז הגוף, ואז זה נמצא במין מרחב מוזר משל עצמו. התחושה מביאה את המרחב של עצמה. במרחב הזה התחושה המורגשת היא אובייקט ישיר, זה, שם.

 

אני רוצה לדון במספר חוויות הדומות לתחושה מורגשת, פרט לכך שעדיין לא התגבשו לכדי אובייקט ישיר ומפורש. רוב האנשים לא יודעים להפנות את תשומת ליבם לגוף שלהם, כך שחוויות אלו יוכלו להיווצר ולהגיע כתחושה מורגשת. או, שלפעמים הן כן הופכות לתחושה מורגשת מובחנת, אבל לא בגלל שהאדם מאפשר לה להגיע במכוון. חוויות אלו פרושות לכן לאורך רצף המשתרע מהיותן בקושי מורגשות עד להגעתן כתחושה מורגשת.

 

סוג זה של חוויה מוכר לכולם, בדרך כלשהי, ועם זאת מעטים מכירים אותו בפשטות, באופן בו הם יודעים דברים אחרים. כולם חוו אותו, בזמן זה או אחר, אך עם זאת, למרבה הפלא, נדיר שמישהו מדבר עליו. אין לו אף מילה בשפתנו.

 

זו דוגמא שאני משתמש בה פעמים רבות משום שהיא מוכרת לכולנו: כאשר אתה מתעורר בבוקר, אתה יודע לפעמים שהיה לך חלום, למרות שאתה לא זוכר אותו. אתה יודע משום שהחלום הותיר מאחוריו הרגשה מוזרה, איכות מסוימת. אם תנסה למלל אותה, אתה עשוי לומר: "זה מרגיש..... אה..... לא בדיוק מוזר, גם לא שמח, לא אשם, לא עצוב..... אממ....." זו תחושה חסרת שם הקשורה בדיוק לאותו חלום. אם תפנה לאותה תחושה חסרת שם, תיגע בה ותטעם אותה, החלום כולו עשוי לצוץ פתאום מתוכה. כל אותם מאורעות רבים שבחלום היו דחוסים איכשהו לתוך אותה תחושה קטנה וחסרת שם.