|
נכתב ע"י ליאורה בר-נתן בשנת 2006
M.A, פסיכותרפיסטית גופנית, מוסמכת ע"י המכון הבינלאומי להתמקדות
" כל מצוקה ואיום הם כמו התכווצות בגוף. כל עוד הגוף מכווץ על ידי מצוקה, הוא לובש את צורתה. גוף מתמודד עם הקושי בשעה שהוא הנו הקושי. רוב האנשים מניחים לגופם להתכווץ אל תוך התבנית של השיבושים בחייהם ולהיות אנדרטה לכל הדברים הלקויים, בכל רגע ורגע"
יוג'ין ג'נדלין, פסיכולוג-פילוסוף ומייסד גישת ההתמקדות
במיתולוגיה היוונית קיים מיתוס אודות המדוזה. כל מי שהביט ישירות לתוך עיניה, הפך מיד לאבן. זו דרכה של הטראומה. אם ננסה להתעמת עם הטראומה בעזות, היא תמשיך לעשות את מה שהיא עושה – להקפיא אותנו בפחד. לפני שפרסאוס יצא לדרך כדי לכבוש את המדוזה, הזהירה אותו אתנה שלא יביט ישירות בגורגון. קשוב לחוכמתה של האלה, הוא השתמש במגן שלו, כדי לשקף את דמותה של המדוזה, וכך הצליח לכרות את ראשה.
בדומה, הפתרון לתבוסתה של הטראומה אינו באמצעות העימות הישיר איתה, אלה על ידי עבודה עם השתקפותה בתגובות האינסטינקטיביות שלנו.
בדיוק כפי שפרסאוס השתמש במגן שלו כדי להתעמת עם המדוזה, כך יכולים אנשים הסובלים מטראומה להשתמש בתחושות או ב"תחושה המורגשת", שהן שוות ערך למגן, כדי לגבור על הטראומה.
עבודתם של יוג'ין גנדלין מייסד גישת " ההתמקדות" ( (focusing, פיטר לווין אשר פיתח את העבודה עם הטראומה דרך התחושות הגופנית-(se) somatic experiencing, ודיוויד בואדלה מייסד זרם הביוסנתזה בפסיכותרפיה גופנית, מהווים את הבסיס לעבודתי עם הטראומה.
ג'נדלין, לוין ובואדלה מצדדים בעבודה עם השתקפות הטראומה וטוענים כי כניסה ישירה ומגושמת לתוך הטראומה יכולה לגרום לרה- טראומטיזציה ולשחזור הטראומה מחדש.
התפנית הגופנית ותהליך הריפוי
המפתח לריפוי הסימפטומים הטראומטיים בבני אדם נמצא בצד הפיזיולוגי - תחושתי. הפסיכולוגיה מטפלת בדרך כלל בטראומה באמצעות הנפש אך לא נוכל להבין או לרפא את הטראומה מבלי שניגש לגוף ולנפש ביחד.
הכלי שבאמצעותו אנו חווים עצמנו כאורגניזם חי הוא ה" תחושה המורגשת " – Felt Sense., כפי שקרא לה יוג'ין ג'נדלין. זהו תהליך טבעי לחלוטין אשר בו האדם בא במגע עם סוג מיוחד של מודעות גופנית. תחושת הגוף היא המפתח לריפוי הטראומה.
ג'נדלין קורא לדרך להגיע אל הריפוי בשם "התמקדות"- Focusing. אחת התוצאות של תהליך ההתמקדות היא העלאת שביבי מידע אישיים חבויים, אל מישור הערנות המודעת. אך אין זו התוצאה החשובה ביותר. תפנית הגוף, השינוי בתחושה המורגשת, הוא לב ליבו של התהליך. העלאת מידע הקשור לתחושת הגוף- ה"העברה" של מידע זה למעשה מן הגוף אל ההכרה – הוא הדבר המרכזי. לא אחת המידע המועבר נראה כחלק מבעיה קשה, וניתן לצפות כי יגרום לאדם להרגיש יותר גרוע, אך למרות זאת , האדם מרגיש טוב יותר. הוא מרגיש טוב בעיקר משום שהגוף מרגיש טוב יותר, חופשי יותר, משוחרר. הגוף כולו מוגבל פחות בחיוניותו.
הפרעת העקה שלאחר טראומה (PSTD-Post-Traumatic Stress Disorder), איננה פתולוגיה שיש להסתגל אליה, לנהל אותה או לדכא אותה, אלא תוצאה של תהליך טבעי שלא עלה יפה. סימפטומים טראומטיים אינם נגרמים על ידי האירוע ה" מעורר" עצמו. הם נובעים מהמשקע הקפוא של אנרגיה שלא התפוגגה ונפרקה במהלך האירוע הטראומטי. משקע זה נשאר לכוד במערכת העצבים שם הוא יכול לעשות שמות בגופנו וברוחנו.
התגובה הטראומטית
פיטר לוין חקר במשך שנים רבות את יכולתם הטבעית של היונקים בטבע, להתמודד עם חוויות טראומטיות, והשווה את התמודדותן, להתמודדות בני אדם עם חוויות אלו.
תגובת הקפיאה ( Freeze ) היא הסיבה העיקרית לסימפטומים של טראומה בבני אדם. כשאנו מסוגלים לברוח ( Flight ) מאיום או לתקוף ( Fight ), עצם הפעולה של ריצה והימלטות או של לחימה מאפשרת לגוף ולנפש לפרוק את האנרגיה רבה העוצמה שעצורה בתוכו, כתוצאה מכך שהמוח הבחין לראשונה בסכנה והכניס את מערכת העצבים שלו לכוננות. פורקן אנרגיה זו, הקשורה באיום, חיוני ביותר, הוא מאפשר לנו להימנע מהשפעותיה המאוחרות של הטראומה. ברור כי עם חלוף הסכנה חייב גופנו לפרוק את האנרגיה שהצטברה בו עקב האיום. אך כשאנו קופאים, אנרגיה זו אינה משתחררת ונותרת בדרך כלל תקועה במערכת העצבים שלנו. ניתן לפרוק את תגובת הקפיאה באמצעות מודעות לתחושות הגופניות המורגשות וחיבור לתחושות הגופניות של פריקה וריפוי.
חיות בסביבתן הטבעית אינן סובלות מבעיה זו, בשל היות המוח הרציונאלי (הנאו- קורטקס), לא מפותח אצלן או חסר. החיות משחררות אוטומטית את תגובת הקפיאה ברגע שהאיום חולף. הן נושמות נשימה עמוקה, רועדות ומשליכות את האנרגיה הטראומטית אל מחוץ למערכת שלהן ללא כל עכבה או מודעות עצמית.
מצב ה"קיפאון", הוא מצב טעון מאוד. מבחוץ נראית החיה כמתה (freeze) אבל מבפנים יש התפוצצות של אנרגיה. המערכת הפרה-סימפטתית משתלטת על המערכת הסימפטתית ושתי המערכות פועלות בשיאן (זהו המאפיין הפיזי של הטראומה ולכן כשרואים במקביל גם סימפטומים של סימפטתי וגם סימפטומים פרה-סימפטתיים, זה סימן שהמטופל במצב טראומטי. למשל לשון יבשה- סימפטתי ואישונים מצומצמים-פרה סימפטתי . המטען העצום במערכת הסימפטתית אינו יכול להשתחרר בבריחה או לחימה ואז הוא כמו "מתפוצץ בפנים".
התגובה הטראומטית גורמת לכך שהמערכת כמו קופאת בזמן, ומגיבה לסיטואציות בהווה מתוך חווית העבר. הסיבה העיקרית לכך היא שחוויה הטראומטית וההלם שקשור אליה ננעלו בתוך המערכת של האורגניזם. האנרגיות העזות של מנגנון הברח/הלחם, ממשיכות להסתובב בתוך המערכת וכתוצאה מכך המערכת הגופנית-נפשית של האדם, מגיבה באופן שאינו יעיל להתמודדות עם המציאות העכשוית.
סיכום תגובה אידיאלית למצב של עקה
רגוע, נוכח, מלא במשאבים
↓
תחושת סכנה
↓
מצב מוכנות: תגובה מכוונת, עירנות גבוהה, מכוון לסכנה
↓
Fight/Flight
עוררות גבוהה, טעינה גבוהה של אנרגיות הגנתיות
↓
Overwhelm כניעה, הכרעה
המשאבים מוכרעים, לא ניתן לברוח או להלחם
↓
תגובת הלם
ניתוק וקפיאה, תגובת הברח/הלחם מופסקת, מצב טעון של אנרגיה והורמונים שנבלמו, ניתוק הנפש מהגוף, ניתוק מההווה, מוגן מתחושות כאב.
↓
יציאה ממצב השוק
חיבור מחדש של הנפש לגוף באמצעות "תחושה מורגשת" ושחרור האנרגיה הכלואה בגוף דרך רעידות וכדו'
↓
שחרור נוסף של האנרגיה דרך הנעת הדחף שנחסם- תגובת הברח/הלחם
↓
חזרה למצב ערנות ותנועות מכוונות
חזרה למצב הרגוע האידיאלי
המערבולת המרפאת
פיטר לוין קורא לזה גם המערבולת הנגדית. יש נטיה פנימית מובנית באדם לנוע לכיוון של ריפוי ואיזון. המערבולת המרפאת היא הניסיון של המערכת לפעול כנגד מערבולת הטראומה והאקטיבציה. היא מחברת בין המשאבים של האדם לבין ההפרעה. המערבולת המרפאת היא האוסף של אנרגיות, מצבים רגשיים ותחושות שמנסים להחזיר את המערכת למצב מאוזן. המערבולת המרפאת מנסה להכיל ולפצות על המערבולת של הטראומה.
האטת מכוונת של התהליך
המטרה הטיפולית היא לעזור למטופל לגשת למשאבים האלו ולחזק באמצעותם את המערבולת הנגדית- מערבולת הריפוי. תהליך זה חייב להעשות באיטיות רבה, בכדי שהמטופל לא ייגרר לתוך מערבולת הטראומה, כדי שתחושת השליטה של המטופל תישמר וגם כדי לאפשר למערכת העצבית "לעכל" ולהכיל את המידע האצור בגוף.
חשוב לגשת לטראומה באיטיות ממקום שהוא משאב בתוכנו. לדוגמה: מטופל מתחיל לחוות פחד שמציף אותו. כאשר בונים משאבים המטפל והמטופל יכולים להאט את התהליך ולהיות בקשר עם התחושות העולות ולא להיות מוצפים מהן. כך הם פוגשים את קצה הטראומה במקום להישאב לתוכה. כפי שאומר בואדלה : "אנו מחפשים את קצה החוט המשוחרר".
תהליך "הלוך ושוב"
המעבר בין המערבולת הריפוי למערבולת הטראומה מתוארת ע"י ג'נדלין כתהליך "הלוך ושוב", ומתואר אצל לוין בצורת המספר 8 או סמל האין סוף ונקראת על ידו "טיטרציה". היכולת לעזור בפתרון הטראומה היא לעזור למטופל להישאר בקשר עם המשאבים שלו ולנוע סביב קצות המערבולות, פעם כאן פעם שם.
הרעיון הוא כפי שאומר לוין כמו בכימיה, להוסיף לאט לאט מהמינון של המשאבים עד שקורית הטרנספורמציה מחומר אחד לחומר אחר. חשוב להאט את התהליך כך שהטראומה מעובדת בחלקים ומוכלת.
תהליך המתרחש באופן הזה מאד מעצים.
אם המטפל מעודד שחרור רגשי בלי מודעות למשאבים של המטופל, המטופל עלול לצלול למרכז הטראומה במקום להישאר ב'קצה", ולחוש הצפה ואובדן שליטה. במצב זה המטופל מגיב לרוב בניתוק (דיסוציאציה) או בחרדה.
הדגמת עבודה עם מטופל שעבר תאונת דרכים
חזרנו שוב ליום התאונה. יונתן שוב שיחזר את השתלשלות האירועים באותו הבוקר. הפעם, כשהגיע לצומת, חש מלבד את הדקירות בגב, אותן מרגיש בדרך כלל, גם את הבטן. חש כאב חזק בבטן. בתוך כאב הבטן היה פחד. פחד מהלא ידוע, ממשהו לא ברור. התחושה היתה עמומה, ועלתה לכיוון החזה. שם היה פחד יותר ברור. כמו גוש בצבע שחור.
יונתן הרגיש פחד שמשהו לא טוב עומד לקרות. חש שוב כאב חזק בבטן. ממש התפתל באופן פיזי בישיבה על הכיסא בחדר הטיפולים.
הפניתי את תשומת ליבו לבטן :
מטפלת : מה קורה בבטן שלך עכשו? מה אתה חש?
מטופל : אני רואה שם מערבולת.
מטפלת : אתה יכול לתאר את המערבולת הזו?
מטופל : זו מערבולת מאד חזקה שסוחפת כל דבר.
מטפלת : האם אתה יכול להיות לרגע עם התחושה הזו לראות מה עולה?
( 2 דקות של שתיקה )
מטופל: פחד. פחד שהמערבולת תסחוף אותי. אני חייב לצאת מתוך המערבולת אבל אני מרגיש שאני לא יכול.
מטפלת : ( בטון הדיבור של יונתן הרגשתי מצוקה. חשתי את מערבולת הטראומה שלו מתחזקת. בתוכי התכווננתי למשאבים שלו, לכוחות שלו, לנחישות שלו. הרגשתי שאני כמטפלת מחזיקה ברגע הזה עבורו את מערבולת הריפוי ).
הדהוד- אתה מרגיש שאתה חייב לצאת מתוך המערבולת אך לא יכול. האם אתה יכול להתרחק מהמערבולת למרחק בטוח או להרחיק את המערבולת ממך?
מטופל : ( שתיקה של מספר רגעים )
אני יכול להתרחק מהמערבולת ולהסתכל עליה מרחוק. ממרחק בטוח בשבילי.
מטפלת : אתה רחוק מהמערבולת במרחק בטוח בשבילך. אתה יכול להסתכל עליה עכשו מרחוק?
מטופל : כן. ( שתיקה של מספר רגעים . אני רואה לפי שפת הגוף שתחושת המצוקה ירדה )
אני מרגיש שאני נסחף שוב. אני לא מוכן להיסחף לתוכה. אני חייב לצאת.
מטפלת : בוא תבדוק איך אתה יכול לצאת? אם הכל היה אפשרי?
מטופל: אני לא יודע אבל אני חייב לצאת.
מטפלת : בוא תראה אם יש משהו מבפנים שיכול לעזור לך או משהו מבחוץ?
אולי תנסה להתבונן לרגע על המערבולת כמו מבחוץ, ולראות מה יכול לעזור?
מטופל : אני לא יכול להיעזר בכוחות מבחוץ. אני חייב להשתחרר מהאחיזה של המערבולת בכוחות עצמי.
מטפלת : מה יכול לעזור לך אם הכל היה אפשרי?
מטופל : שתיקה.... אני מושך עצמי כלפי מעלה.
מטפלת : איך אתה מושך עצמך?
מטופל : לא יודע.
מטפלת : אתה יכול לקחת לך זמן ולהסתכל על הגוף שלך. לראות איך הוא עושה את זה?
מטופל : היד מחזיקה כמו חבל.
מטפלת : איך התחושה בגוף שלך כעת?
מטופל : (שתיקה של 3 דקות )אני מרגיש שאני יכול למשוך עצמי מתוך המערבולת והיא מאטה. היא פחות חזקה. לאט לאט היא פחות חזקה. ( מטופל נושם נשימה עמוקה יותר )
מטפלת : קל לך רגע כדי להיות עם התחושה הזו.
מטופל : יש פחות פחד. הפחד מאד ירד.
מטפלת : הדהוד - יש פחות פחד. הפחד מאד ירד.
אני יכולה להזמין אותך להיות מעט עם התחושה הזו ?
מטופל : כן. ( שתיקה של מספר רגעים )
עכשו אני רואה עצמי יושב במכונית שלי, מרגיש את הכאב בגב ואת תחושת חוסר הוודאות, אך הפחד ירד מאד.
אני רואה את המכונית מולי מתקרבת במהירות. רואה אותה עומדת להיכנס בעמוד ואז משנה את הזווית ומתקרבת אלי. יש לפני המכונית שלי רווח. המכונית שלפני התקדמה. אני שוקל אם להתקדם. אם אתקדם המכונית תיכנס בדלת שלי. אני נשאר במקום. מרגיש כאב נורא בגב.
המכונית נכנסת בי מהצד ואני מרגיש עוד מכונית נכנסת בי מאחור.
יונתן חש בגוף את כל הסיטואציה ודמעות זולגות מעיניו.....
יונתן בוכה...... יש שתיקה של מספר רגעים ואז ממשיך. ...
אני מרגיש כאב נורא בגב. אני חושב שאולי אני מת ומזיז את האצבעות כדי לראות שאינני מת.
הכאב בגב נורא.
אני זוכר שהדבר הראשון שאני עושה זה להתקשר לאשתי. אני אומר לה שנכנסו בי באוטו ושתבוא מהר.
הדיאלוג בין מערבולת הטראומה למערבולת הריפוי הולך ומעצים. הגוף והנפש מחפשים את הריפוי, את התיקון לחוויה הטראומטית. יחד עם זאת הפחד הולך וגדל, הפחד מלהיות שוב בחוויה הנוראה הזו, הפחד מהבלתי נודע, הפחד מלהעלות מתוך האזורים החבויים את שביבי המידע אל מישור הערנות המודעת.
התהליך שמאפשר לתחושת הפחד לעלות באופן מוכל הוא השהייה עם המערבולת הפיזית בגוף. השהייה עם התחושה הגופנית המורגשת (ה Felt Sense).
ההצפה רגשית עולה וכדי להימנע מההזדהות עם הטראומה, אני מזמינה את המטופל לנסות לקחת ממנה מרחק. הפעם זה אפשרי ( בפגישות קודמות זה לא תמיד היה אפשרי ).
מהמרחק שנוצר אפשר היה להסתכל על הפחד מבלי לחוש את כולו. אפשר לקחת לרגע נשימה ולהתארגן רגשית ופיזית, לאגור כוח, להתחבר לרגע לכוח בלי להישאב. המרחק הזה יכול לאפשר את התנועה, את השינוי. הפחד שהתמעט מאפשר עוד צעד לכיוון הריפוי של הטראומה.
בתהליך יש עוגן מרכזי – השהייה עם התחושות המורגשות. המוח כל פעם מושך את התהליך לזיכרונות, דימויים ומחשבות. בגוף כואב, קשה, בלתי נסבל. דרך שאלות מכוונות, אני מפנה את תשומת ליבו של המטופל כל הזמן לגוף ומחזירה אותו למודעות הגופנית – תחושתית. בעצם לתחושה המורגשת ( Felt Sense ) המביאה את התפנית הגופנית ( Felt Shift).
האורגניזם מחפש את הריפוי. את מה שאפשרי. המערכת מגייסת זיכרונות, דמיון, רגשות. בסופו של דבר הדמיון מביא יד שמחזיקה, יד שמבטאת את כוח החיים. התחושה הגופנית שעולה היא התרחבות, נשימה עמוקה ואיטית יותר. זוהי מערבולת הריפוי. היציאה ממערבולת הטראומה אל הריפוי מאפשרת לזיכרון של התאונה להגיע ולתחושה פנימית גופנית המאפשרת ביטוי של בכי.
בעבודה עם טראומה, יש רגעים שנדרשת אקטיביות מצד המטפל כדי לשמור על המטופל. בעבודה זו המטופל נמצא במקום מאד רגרסיבי, חסר אונים ואז זקוק לעיתים לעזרה חיצונית והכוונה. המטפל נמצא שם להציע עזרה זו כשהמטופל מרגיש אבוד ולהחזיק עבורו את מערבולת הריפוי כשמערבולת הטראומה מתגברת. יחד עם זאת כשהמטופל יוצא ממצבו הרגרסיבי, המטפל מאפשר למטופל לשהות עם התחושות עד לתפנית הגופנית, להתרחבות ושינוי.
התהליך זה עשוי להיות מאד מעצים וממשאב, ולהחזיר את תחושת השליטה והבטחון למטופל בהתמודדות עם החוויה הטראומטית.
" אנו מחפשים את קצה החוט המשוחרר "
דיויד בואדלה, מייסד שיטת הביוסנתזה
דיויד בואדלה אומר : " בעובדנו עם הגוף, כפי שהצביע דרווין לפני כ-120 שנה, שינוי תנוחות עשוי לשחרר רגשות קבורים או לעורר חדשים, כשם שמצבים רגשיים חזקים עשויים לקבע תנוחות. המטפל לומד כיצד לעבוד עם 'רגרסיה מיטיבה', כפי שקורא לה מיכאל בלינט, ולהימנע 'מרגרסיה מזיקה'. התפקיד של רגרסיה כפי שאנו מבינים זאת, אינו להחיות את הטראומה לשם הטראומה, אלא לחזור לזמן בחיי המטופל שם הופיעו חוויות טראומטיות, ולגלות את התגובות הבריאות לטראומה שלא יכלו להיות פעילות באותו הזמן. בהקשר זה המטרה התרפויטית ברגרסיה היא לאפשר התקדמות חדשה, לגלות חוליות חסרות ברצף ההתפתחותי ולשחרר אנרגיות חסומות שלא היו פעילות עקב הניסיון הטראומתי.
סיכום
יוג'ין ג'נדלין אומר : " כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה ".
עצם קיומן של הרגשות רעות בתוכו של אדם, מהווה הוכחה לכך שגופך יודע מה נכון ומה מוטעה. מן הסתם הוא מכיר את תחושת השלמות, אחרת לא יכול היה לעורר את תחושת הלקוי.
הגוף הוא מערכת מופלאה בטבע וביקום. תחושתו ההוליסטית לגבי מה שהינו" בעד החיים ", ומה שאינו כזה, מקיפה הרבה יותר ממה שמחשבה או רגש יכולים להקיף. לתהליך החיים בתוכנו יש כיוון משלו , דרושה לנו אמונה גדולה ב"חיים" ובכוחות הריפוי כדי להיות נוכחים, " להיות עם.." הקשיים, עם ה"מוות".
" הגוף הוא החוף של ים ההוויה "
פתגם סופי עתיק
|
