רייך התעניין באישיות המטופל ולטענתו, כל הסימפטומים אותם מציג המטופל ( למשל התקפי זעם ), הם חלק מהאישיות שלו. לכן טען שהפסיכואנליזה צריכה להתמקד באישיות ולא בסימפטומים. רייך רצה להכניס דרך עבודה כדי שהדברים לא יהיו תלויים בפירוש של המטפל את האסוציאציות החופשיות כפי שעשה פרוייד. מטרתו היתה להגיע לאישיות העומדת מאחורי האסוציאציות שהמטופל מעלה. רייך אמר שחלק מאד חשוב באישיות המטפל זה הטרנספרנס השלילי שהוא עושה. עד אז התייחסו לטרנספרנס השלילי שמשהו שצריך להזיז אותו. טענו שכשיש טרנספרנס שלילי, זה מפריע לאסוציאציות לעלות, מפריע לתת מודע לעלות למודע ומפריע לתהליך הטיפולי. רייך טען שזה חלק מאד חשוב באישיות וכדי שאפשר יהיה לעבוד עם הטרנספרנס, הוא עבר לשבת מול המטופל. בזה הוא שבר טאבו בשיטת הטיפול הפסיכואנליטית. ברגע שעבר לשבת מול המטופל היו יחסים אוטנטיים, היתה שיחה על מערכת היחסים. זו היתה פריצת הדרך הראשונה שלו.

רייך לא היה פסיכולוג קליני. זו היתה תחילתה של הפסיכותרפיה. התייחסו אליו בתחילה כאל משוגע. התאורייה שלו שצריך להתרכז באישיות ולא בסימפטומים, הובילה לרעיון שנובע מהדחקת דחפים ראשוניים. לכולנו יש דחף ראשוני, בסיסי חייתי והדחפים הללו מדוכאים. גם פרוייד והפסיכואנליזה דיברו על דיכוי. 

התגלית של רייך היתה שהדחקת הדחפים הראשוניים וגם המיניים, היא במשור הנפשי אך גם הגופני. רייך היה הראשון שאמר שיש קשר בין הגוף לתופעות נפשיות. טענה זו פרסם ב – 1931 בסיפרו Analysis   Character ( ניתוח האופי ).

בעקבות טענה זו החל לעבוד ישר עם הגוף. זה הוליך לכך שב – 1934 זרקו אותו בבושת פנים מאגודת הפסיכואנליסטים בוינה והוא איבד את תוארו כפסיכואנליסט. זאת כיוון שהעז לשבור טאבו נוסף- טאבו המגע.

אחרי שהחל לעבוד עם הגוף , פיתח שיטה משלו וקרא לה ווג'טו טרפי – Vegto Therapy     (ווג'טו =לא רצוני ) העוסקת בתהליכים הלא רצוניים של הגוף – הסמקה, הגברת קצב פעימות הלב, הזעה, המערכת הסימפטטית והפארסימפטטית.

חלק מזה היה רעיון הפעימה. הדרך בה עבד רייך, היא שהמטופלים שכבו על מזרון והוא עיסה אותם בדרך פרובוקטיבית ( לא מינית ), אלא לעומק הגוף. הרעיון היה, לא להגיע לתובנות שכליות אלא להגיע לשחרור פיזי של האנרגיה שהיתה מודחקת ועצורה בשרירים. תהליך קטרזיס משחרר. קטרזיס – רגעי שיא של המטופל בהם פורק בכל דרך, חוויות שהיו מודחקות הרבה זמן. בשלבים מאוחרים יותר , דרך ניסויים ( היה מדען וחקר כל הזמן ) על אמבות, הגיע לאנרגיית האורגון – אנרגיים החיים , הצי' על פי הסינים. רייך סיים את חייו ב – 1957 לאחר שמת בהיותו בכלא בארה"ב, שם חיי משנת 1942.

התאוריות שלו והניסויים אותם ערך בעיקר עם חולי סרטן בתקופתו בארה"ב, עוררו התנגדות וביקורת. ביקורת נוספת על עבודתו של רייך הייתה, שלמרות כוונותיו הטובות, לעבוד עם העברה שלילית, המשיך , בהיותו רופא ופסיכואנליסט , עם הגישה שכל הידע אצל המטפל. הוא היה מאד אקטיבי, עבד חזק עם שריון הגוף ולא התחשב בתפקיד ההגנות. היה מאד תוקפני.

הביקורת נגד הפסיכותרפיה הגופנית הייתה, שהיא אינה עוסקת ומעמיקה מספיק במורכבות של מערכת היחסים הטיפולית, היא נתפסה כגישה פרובוקטיבית מדי, חסרה ביכולת הכלה, מזמינה רגרסיה מוגזמת ופוטנציאלית מסכנת את הגבולות האתיים.

כיום יש אנשים שעובדים אחרת. לא מפרקים הגנות , לפני שרואים למה משמשות ואם המטופל יכול לוותר עליה. היחסים הם לא של רופא ונזקק.

רייך עשה צעדים חשובים קדימה, הראשון שהסתכל על הטיפול מנקודת מבט הוליסטית. עד היום לא מלמדים אותו האוניברסיטאות, למרות שהיום יש הרבה פתיחות והתעניינות לשיטותיו.