התחושה הישירה של ה"מקור" – רווחת ההנחה שתכנים המגיעים מרמת הלא מודע, נמצאים עמוק כל כך בתוכנו, כך שאי אפשר להגיע למקור שלהם. ג'נדלין אומר : קיימת האפשרות לחוש את המקור הזה באופן ישיר. יכולה להיות מודעות ישירה ל"אזור הביניים"-border zone", הנמצא בין המודע ללא מודע. למשל, אם מישהו בוכה, אפשר להפנות את תשומת ליבו פנימה לחוש את "מקום הבכי בגוף", המקום ממנו הדמעות זולגות. ללא תחושה ישירה של המקור, המטופל יחווה רק את מה שעולה ( הבכי ). אפשר יהיה להוסיף לכך פרשנות, אך למטופל לא תהיה חוויה ישירה של המקור ולא יהיה הדחף שיביא לשלבים הבאים של התהליך. יהיה רק התוכן והפרשנויות של המטפל. האפשרות האחרת שמאפשרת ההתמקדות היא, שנוכל לחוש באופן ישיר את המקור של מה שעולה. הדבר יגרום לשינוי משמעותי מאד בתהליך הטיפולי, ובהתפתחות של המטופל.

חוסר הבהירות בתחילת התהליך-  התחושה הישירה של המקור היא תמיד לא ברורה בתחילה : היא מעורפלת, עמומה, לא מוכרת כתחושה נבדלת או רגש מוכר. למרות זאת התחושה מפורשת. מה שאדם חש ב"איזור הביניים" הוא לא ברור, וקשה לאפיין אותו. עדיין לתחושה זו יש את האיכות המיוחדת שלה.      מטופל שמספר על בעיה, יכול לעצור לאחר 20 דקות של דיבור. אולי הכל כבר נאמר על הבעיה,   וה"קצה"   של התחושה הלא ברורה נמצא שם. משהו שהוא יותר ממה שהמטופל יכול לומר על הבעיה. משהו שנמצא בקצה של התחושה הלא ברורה. לעיתים נראה כי בחוויה של המטופל, לא נמצא ה"קצה", וזה כתוצאה מקצב דיבור מהיר. כדי להישאר עם התחושה הישירה של משהו, נדרש לקחת מספר דקות של שקט. לעיתים זה מעורר חרדה ומטופלים יעדיפו להמשיך לדבר או יעברו לנושא אחר. בדרך זו, אנשים לרוב יישארו מחוץ לעצמם. אפשר לסייע למטופלים לעצור, להיכנס פנימה, ולחוש את התחושה באופן ישיר.

התהליך מתרחש בדרך גופנית -  התחושה הישירה של "אזור הביניים" מתרחשת באופן גופני, פיזי. תחושה סומאטית. התחושה מורגשת לרוב באזור שבין הצוואר לבטן התחתונה, במרכז הגוף. זו תחושה פנימית שאינה הרגשה פיזית חיצונית כמו שריר תפוס. מוזר למדי אך אנשים רבים לא יכולים לחוש את הגוף שלהם מבפנים.  במקרים אלה, ללא הליך מיוחד, הגוף יישאר לא מעורב בתהליך הטיפולי. מטופל כזה יוכל ללמוד איך לחוש את גופו מבפנים.         במונחים של פרוייד, "סף המודע" מתייחס למה שאנחנו יכולים להיות מודעים אליו אם נבחר, כמו זיכרונות  זמינים ורגשות. לעומת זאת פרוייד חשב שאת החומר ה"לא מודע" , לא ניתן לחוש. פרוייד חשב במונחים של תוכן, "חומר". ג'נדלין מתייחס לשכבה של הלא מודע שעשויה לבוא. זו תחושה גופנית ראשונית, עדיין לא גלויה  או ידועה, עדיין לא בסף המודע. לפרוייד לא היה מונח לשכבה זו. ג'נדלין קרא לזה " תחושה מורגשת" – .Felt Sense ג'נדלין אומר כי טכניקות האסוציאציות החופשיות של פרוייד והחלומות האקטיביים של יונג חסרים לעיתים את האפיון הגופני, ולעיתים זה נמצא אך ללא תשומת לב מיוחדת.  ג'נדלין שואל : האם אנחנו יכולים לחוש מצבים באופן גופני? ועונה : בדרך כלל אנחנו חושבים על מצב כמשהו חיצוני, המנותק מה"פנימה" שלנו. אם ניקח את תשומת הלב למרכז הגוף שלנו, התחושה המורגשת של המצב תוכל לעלות.

התחושה המורגשת היא דבר שלם (whole) – התחושה המורגשת היא מורכבת וכוללת.היא לא אחידה כמו פיסת ברזל. היא מורכבת ומלאת רמזים בכל תחושה בודדת. עם ההופעה של התחושה הגופנית , מגיעה הקלה. הגוף כמו מוקיר תודה על כך שמאפשרים לו לעצב את דרכו, ולהיות שלם. 

צעדי-שינוי עולים מהתחושה המורגשת - כשהצעדים עולים מהתחושה המורגשת, זה משנה את כל המצב. זה יכול להיות דרמטי וגדול או קטן מאד אך הדבר ישנה את החוויה הכוללת. שינוי או "תפנית" כזו, נחוות באופן מובהק בגוף.

הצעדים יביאו אותך קרוב להיותך אתה – בצעד או תפנית כזו, אתה תחוש עצמך שונה. כשלאדם יש את התחושה הכוללת, יש אבחנה בין עצמך לבין התחושה. " זה שם.... ואני פה...". יש חוסר הזדהות ברורה. "אוההה.....אני לא זה... אני לא העצב או הכעס. אני זה אני וזה – זה". התחושה המורגשת מאפשרת לאדם לגלות שהוא אינו התחושה המורגשת. כשמישהו חש את התחושה המורגשת, הוא הופך באופן יותר עמוק לעצמו.

הצעדים הם בכיוון של צמיחה -  לצעד יש את כיוון הגדילה שלו. ג'נדלין אומר : כשמטופל מרחיב את המהות הפנימית, זה מחזק ומפתח, ה"אני" מתחזק. המטופל הופך להיות יותר בזכות עצמו. התעצמות הכוחות וההתפתחות של האדם, מהותיים להצלחת הטיפול.        בזמן קטרסיס, מטופל יבטא כעס או זעם, יותר מאשר הוא יכול לשלוט עליו או לנהל אותו.       המטופל יוכל להתפתח כתוצאה מהביטוי הזמן קטרסיס, אך לעיתים קרובות הוא יחוש קטן יותר מאשר קודם. האדם היה בקשר עם הרגשות שלו אך עדיין לא התרחשה צמיחה. אדם יכול להתפתח, אם התשוקה לחיות ולעשות דברים מבעבעת בתוכו, אם לאדם יש תקווה, אם היכולת לעמוד על הרגליים גדלה ואם האדם יכול לקחת בחשבון אחרים ואת צרכיהם. זו התפתחות כשמישהו נמשך למשהו מעניין או רוצה לשחק. זו התפתחות כשמשהו שהיה זמן רב שקט ומכווץ, מתחיל לבעבע. כיוון של צמיחה פירושו, שהמהות הפנימית של המטופל מתעוררת, בזמן שהמניעים החיוביים שלו ומאמציו, מקבלים הכרה על ידי המטפל. לעודד צמיחה זה דבר שונה מאד מלקדם סט של ערכים או רעיונות של "טוב" או "רע". התוכן לא נשאר סטאטי. מה שנראה טוב, יכול להיות בהמשך רע ולהפך. תיאוריה לא יכולה להוביל את התהליך, מכיוון שלתהליך יש כיוון משלו. התמקדות זו תיאוריה שמאפשרת לעזור למצוא את ה"כיוון", היא אינה מוגדרת במונחים של תוכן אלא של תהליך.

הצעדים יכולים להיות מוסברים רק במבט לאחור – לא נוכל להסיק מראש, מה יהיו שלבי התהליך. במבט לאחור, ניתן יהיה לשבץ את התהליך בצעדים הגיוניים ולהתייחס לאופן שבו הבעיה הופיעה, לפני שהצעד נלקח. אחרי השינוי, ניתן להבין את התהליך, אך הדבר לא ניתן מראש. אתה צריך להמתין לצעד שיקרה.