פסיכותרפיה גופנית – לגעת בגוף, לגעת בנפש

פסיכותרפיה גופנית הינה גישה טיפולית שבמקורה פותחה על ידי וילהלם רייך, תלמידו של זיגמונד פרוייד. רייך התבונן בטיפוליו של פרוייד וראה כי בזמן הטיפול הוורבלי (הפסיכואנליטי), מגיב גופו של המטופל במקביל  וביחס להתרחשויות הנפשיות.

רייך היה חלוץ בתקופתו, כאשר החל להתייחס לתהליכים נפשיים וגופניים גם יחד. הוא החל להשתמש בהתבוננות גופנית ובמגע כחלק מהטיפול.

ליאורה בר נתן

הנחת יסוד בטיפול בפסיכותרפיה גופנית, שלתהליכים נפשיים הקשרים גופניים, ולתהליכים גופניים הקשרים נפשיים. הגוף ונפש אחד הם!

זיכרונות, טראומות ורגשות עצורים כמידע בתאי הגוף של האדם. העבר שלנו, חוויותינו מגיל צעיר מוטבעים כחותם בתוך גופינו ומשפיעים על הדפוסים הרגשיים, ההתנהגותיים והגופניים .

הגוף שלנו מנסה לאותת לנו, לסמן לנו ולומר רבות, על הדרך שבה אנו חיים את חיינו – על  הסכסוכים הפנימיים והחיצוניים, על הרגשות שלנו  ועל הנפש שלנו. לרוב, גופנו עושה זאת דרך תחושות גופניות, כאבים, מיחושים ומחלות.

הפסיכותרפיה הגופנית מאפשרת את ההתבוננות, המגע, הקשר עם כל אלה, במטרה למצוא איזון וריפוי פנימי.

 זרמים וגישות :

כפי שהזכרתי, וילהלם רייך, היה אבי הפסיכותרפיה הגופנית. תלמידו של רייך, אלכסנדר לואן פיתח את תורתו לזרם שנקרא ביואנרגיה. רייך ולואן  פיתחו את עיקר עבודתם בארצות הברית. הזרמים האמריקאים אופיינו בעבודה חזקה, אשר נכנסה בגוף, בתוך הדפוסים הגופניים, ב"שבירת" החסימות. לעומת זאת, באירופה, צמחו זרמים מאופקים, עדינים יותר, רכים, אשר דגלו ב"המסת" השריון השרירי וב"פיתוי" ההגנות והחסימות. המיסדים של גישות אלה היו גרדה בויסן שפיתחה את העבודה הביודינאמית, ודיויד בוהדלה, אבי הביוסינתזה. הרקע התרבותי השונה, ההסטוריה השונה, הצמיחו גישות שונות לפסיכותרפיה הגופנית.

במאמר אתמקד בעבודתם של רייך, בויסן ובואדלה.

ההסטוריה של וילהלם  רייך :

וילהלם רייך נולד ב24.3.1897- למשפחה יהודית מתבוללת, בחבל גליציה, שהווה אז חלק מהאימפריה האסטרו-הונגרית. הוא התעניין במיוחד במקצועות הביולוגיה ומדעי החיים – כהמשך טבעי לחוויות ילדות ולעבודות השדה השונות בהם נטל חלק בחוות האיכרים של הוריו. זכה לזכות בהסמכה לרפואה בהיותו רק בן 25. הוא עבר את התמחותו בפסיכיאטריה . רייך התוודע לתורתו של פרויד והתלהב ממנה וכך נעשה לאחר מתלמידיו הקרובים והמבריקים. חרף היותו בן טיפוחיו של פרויד, נקלעו השניים בשנת 1927 לקונפליקט רציני. יש הרואים קונפליקט זה כנובע מהתיאוריות המיניות של רייך, אשר הפריעו לפרויד ויש הטוענים שסלע המחלוקת נבע ממעורבותו הפוליטית של רייך בתקופה זו ( העריץ את מארכס ).

רייך התעניין באישיות המטופל ולטענתו, כל הסימפטומים אותם מציג המטופל ( למשל התקפי זעם ), הם חלק מהאישיות שלו. לכן טען שהפסיכואנליזה צריכה להתמקד באישיות ולא בסימפטומים. רייך רצה להכניס דרך עבודה כדי שהדברים לא יהיו תלויים בפירוש של המטפל את האסוציאציות החופשיות כפי שעשה פרוייד. מטרתו היתה להגיע לאישיות העומדת מאחורי האסוציאציות שהמטופל מעלה. רייך אמר שחלק מאד חשוב באישיות המטפל זה הטרנספרנס השלילי שהוא עושה. עד אז התייחסו לטרנספרנס השלילי שמשהו שצריך להזיז אותו. טענו שכשיש טרנספרנס שלילי, זה מפריע לאסוציאציות לעלות, מפריע לתת מודע לעלות למודע ומפריע לתהליך הטיפולי. רייך טען שזה חלק מאד חשוב באישיות וכדי שאפשר יהיה לעבוד עם הטרנספרנס, הוא עבר לשבת מול המטופל. בזה הוא שבר טאבו בשיטת הטיפול הפסיכואנליטית. ברגע שעבר לשבת מול המטופל היו יחסים אוטנטיים, היתה שיחה על מערכת היחסים. זו היתה פריצת הדרך הראשונה שלו.

רייך לא היה פסיכולוג קליני. זו היתה תחילתה של הפסיכותרפיה. התייחסו אליו בתחילה כאל משוגע. התאורייה שלו שצריך להתרכז באישיות ולא בסימפטומים, הובילה לרעיון שנובע מהדחקת דחפים ראשוניים. לכולנו יש דחף ראשוני, בסיסי חייתי והדחפים הללו מדוכאים. גם פרוייד והפסיכואנליזה דיברו על דיכוי.

התגלית של רייך היתה שהדחקת הדחפים הראשוניים וגם המיניים, היא במשור הנפשי אך גם הגופני. רייך היה הראשון שאמר שיש קשר בין הגוף לתופעות נפשיות. טענה זו פרסם ב – 1931 בסיפרו Analysis   Character ( ניתוח האופי ).

בעקבות טענה זו החל לעבוד ישר עם הגוף. זה הוליך לכך שב – 1934 זרקו אותו בבושת פנים מאגודת הפסיכואנליסטים בוינה והוא איבד את תוארו כפסיכואנליסט. זאת כיוון שהעז לשבור טאבו נוסף- טאבו המגע.

אחרי שהחל לעבוד עם הגוף , פיתח שיטה משלו וקרא לה ווג'טו טרפי – Vegto Therapy     (ווג'טו =לא רצוני ) העוסקת בתהליכים הלא רצוניים של הגוף – הסמקה, הגברת קצב פעימות הלב, הזעה, המערכת הסימפטטית והפארסימפטטית.

חלק מזה היה רעיון הפעימה. הדרך בה עבד רייך, היא שהמטופלים שכבו על מזרון והוא עיסה אותם בדרך פרובוקטיבית ( לא מינית ), אלא לעומק הגוף. הרעיון היה, לא להגיע לתובנות שכליות אלא להגיע לשחרור פיזי של האנרגיה שהיתה מודחקת  ועצורה בשרירים. תהליך קטרזיס משחרר. קטרזיס – רגעי שיא של המטופל בהם פורק בכל דרך, חוויות שהיו מודחקות הרבה זמן. בשלבים מאוחרים יותר , דרך ניסויים ( היה מדען וחקר כל הזמן ) על אמבות, הגיע לאנרגיית האורגון – אנרגיים החיים , הצי' על פי הסינים.  רייך סיים את חייו ב – 1957 לאחר שמת בהיותו בכלא בארה"ב, שם חיי משנת 1942.

התאוריות שלו והניסויים אותם ערך בעיקר עם חולי סרטן בתקופתו בארה"ב, עוררו התנגדות וביקורת. ביקורת נוספת על עבודתו של רייך הייתה, שלמרות כוונותיו הטובות, לעבוד עם העברה שלילית, המשיך , בהיותו רופא ופסיכואנליסט , עם הגישה שכל הידע אצל המטפל. הוא היה מאד אקטיבי, עבד חזק עם שריון הגוף ולא התחשב בתפקיד ההגנות. היה מאד תוקפני.

הביקורת נגד הפסיכותרפיה הגופנית הייתה, שהיא אינה עוסקת ומעמיקה מספיק במורכבות של מערכת היחסים הטיפולית, היא נתפסה כגישה פרובוקטיבית מדי, חסרה ביכולת הכלה, מזמינה רגרסיה מוגזמת ופוטנציאלית מסכנת את הגבולות האתיים.

כיום יש אנשים שעובדים אחרת. לא מפרקים הגנות , לפני שרואים למה משמשות ואם המטופל יכול לוותר עליה. היחסים הם לא של רופא ונזקק.

רייך עשה צעדים חשובים קדימה, הראשון שהסתכל על הטיפול מנקודת מבט הוליסטית. עד היום לא מלמדים אותו האוניברסיטאות, למרות שהיום יש הרבה פתיחות והתעניינות לשיטותיו.

  

גרדה בוייסן, מפתחת העבודה הביודינמית :

בוייסן היתה תלמידה של תלמידים של רייך, הרחיבה בשנות ה – 60 את התאוריה שלו ופיתחה את התאוריה של המעגל הואסו ( מערכת הדם ) – מוטורי ( מערכת השרירים ) :

המעגל הואסו – מוטורי

המעגל הואסו – מוטורי

 

בילד קטן המעגל מתקיים בצורה בלתי מופרעת.
גירוי – קיים גירוי, הילד רואה שוקולד שמגרה את חושיו. נוצר דחף " אני רוצה ", שמתחיל איזור הבטן.
טעינה – המסר מועבר למוח, מתגבש, מתבהר " אני רוצה את השוקולד הזה עכשו ". האנרגיה זורמת כלפי מעלה לחזה ,לזרועות, לידיים. הם האיזורים העיקריים שיופעלו לממש את הרצון. בתהליך הטעינה משתתפת כל המערכת- נשימה מואצת, קצב הלב מתגבר, הגוף נמצא במצב של התרחבות ומוכנות לפעולה.
פריקה – מתקבלת במוח החלטה לזוז, לפעול. המוח שולח פקודה למערכת המוטורית והילד שולח יד לקחת שוקולד. ברגע שהפעולה נעשתה, כל האנרגיה שנטענה בגוף משתחררת והדחף בא על סיפוקו. הילד מרגיש עונג פיזי- אכילת השוקולד, משחק בכדור וכו', וגם במישור הנפשי – השגתי מה שרציתי, אני מספיק חזק.
מנוחה – המערכת מתכווצת. המערכת העצבית נותנת הוראה לגוף להאט פעולתו. הילד יכול לנוח מסופק ומרוצה. שלב זה חשוב בתהליך כי זה הזמן שבו החומרים הכימיים שהגוף נטען בהם כמו אנדרנלין, יתפרקו ויתנקזו בגוף.

זהו מצב אופטימלי בו הגוף והנפש פועלים כיחידה אחת בשלושה מישורים :
• מערכת רצונית- שרירים ודיבור "תן לי ".
• מערכת לא רצונית – דחף אנסטינקטיבי, זרימת האנרגיה כלפי מעלה, גל אנרגטי.
• מערכת נפשית – אני רוצה , אני יכול, אני נהנה. מודעות לרצון, לפעולה לסיפוק שבא אחריה.

בחיים לא הכל בא בצורה אידאלית. לעיתים קרובות הדחף הראשוני נחסם בשלב הפריקה " אסור לאכול שוקולד לפני ארוחת צהריים". המערכת קופאת. ה"לא" של אמא ספק גירוי חדש למע' ושוב מתחילה הטעינה והגוף נטען ברגשות של זעם ותסכול. הראות מתרחבות כדי שיוכל לצעוק, השרירים מתקשחים כדי שיוכל לעשות משהו פיזי ובמוח יש מסר – אני נעלב , כועס. המערכת טעונה באנרגיה חדשה.
זהו שלב קריטי- אם הילד יוכל להביע את הזעם והתסכול, האנרגיה תתפרק כי המעגל יושלם ולא ישארו שאריות גם במישור הפיזי וגם בנפשי. אבל אם הילד מרגיש שאסור לו לבטא את האנרגיה הזו כיוון שזה יגרום תגובה של ההורים או שהדרך מסויימת יגרמו לא להרגיש אשם " תראה מה עשית, לאמא כואב הראש", האנרגיה שהגוף טעון בה לא תתפרק, ותחזור למקום ממנו נוצרה – לבטן.
בפעמים הראשונות ירגיש זאת בבטן ומתח ועצבנות בכל הגוף. ככל שהתהליך חוזר על עצמו, הגוף לא יוכל להחזיק את הכאב, והילד יפתח לו דרכים לא להרגיש את הכעס האכזבה והטעינה בגוף והוא ידחיק את רגשותיו.
ברוב המקרים, הוא ידחיק כל כך עמוק, עד שידחיק עוד את שלב הגירוי ואז יבנה חומת מגן על הרגשות שלא באו לידי ביטוי.
כשאנו ילדים אנו מדחיקים, כשאנו בוגרים, אנו כבר לא יודעים מה אנו רוצים, אוהבים, מה טוב לנו.
בשלבים יותר מאוחרים הוא בונה חומה סביב ההדחקה הזו. הוא מרגיש כאילו הכל בסדר אך יש לו אולכוס, פסוריאזיס, או לא מצליח לישון בלילה. הטעינה מתפרצת בכיוון אחר.

הטענה של רייך שהחומה הזו מתקיימת גם במישור הנפשי וגם במישור הפיזי. כלומר, יצירת המחסום הפיזי של השרירים נוקשים או מדולדלים, חזה שקוע, בטן מדולדלת וכו' , בא לדכא את הביטוי האינסטינקטיבי של מה שרוצה להתרחש בגוף, מצב של ריפיון וחולשה בידיים, יהיה קשה להרים אותם באופן ספונטני, לחבק, להראות אהבה, או להביע כעס,ואגרופים.
חלק מחווית הצמיחה היא התסכול!. השאלה היא איך אנו מכילים את התסכול של הילד ומאפשרים אותו.
לתהליך זה רייך קרא "שריון הגוף" או Body Armoring.
הגוף נתפס כמפתח לנפש. כ"תשובה" לבעיה. או "כמחזיק את האמת". מבנה הגוף והשרירים, מה שרייך כינה "MUSCULAR ARMORING" או CHARACTER STRUCTURE נתפסו כתמונת נוף קפואה של הסיפור האישי של האדם. רייך ראה את הגוף כמפה פיזית שבה משתקפת ההיסטוריה של המטופל.

'שריון' הוא המונח שוילהלם רייך השתמש בו בכדי לתאר את הקליפה הפיזיולוגית והפסיכולוגית שאנו יוצרים מתוך חוסר איזון, אובדן קשר, וחוסר אושר בסיסי. שריון מרמז על הפחתה בפעימה, והידוק יתר או הרפית יתר של רקמות, חוסר סינכרוניות במחשבה, מצב הרוח, והמעשה.

הרעיון היה שאם נסתכל על הגוף ועל אופי השריון שלו – נמצא את הפצעים ההתפתחותיים. מטרת התרפיה אם כך הייתה להמיס את השריון, לחדור לתוכו, להיכנס מתחת להגנות, ולשחרר את אנרגית החיים שנכלאה וקפאה בגוף. השימוש בטכניקות ותרגילים פיסיים שחלקם דורשים מגע היה חלק מובן מאליו של התהליך. המגע הזה פעמים רבות, כלל חוויה גופנית שהובילה לקתרסיס.

דיוד בואדלה, אבי הביוסינתזה :

ביוסינתיזה פירושה אינטגרציה של חיים, ומצביעה לעבר תהליכים מסוימים של עיצוב העצמי המנחים גדילה אורגנית, התפתחות אישית וצמיחה רוחנית. ביוסינתיזה נוסדה ע"י דייויד בואדלה בשנות השבעים המוקדמות, ובאה לבטא את המטרה של העבודה הטיפולית דרך הקשר של שלושת החלקים הבסיסיים של אנושיותנו:
א. הקיום הגופני שלנו.
ב. החוויה הנפשית שלנו.
ג. המהות הבסיסית שלנו.

ביוסינתיזה צמחה כתרפיה נפרדת מתוך שלושה הקשרים מסוימים על פי תפיסתו של בואדלה:
ראשית, התרפיה הגופנית שהתפתחה מוילהלם רייך החלה להצטמצם ולהראות כדחיפת שרירים מניפולטיבית, אשר נגדה את שימת הדגש של רייך על חשיבות פעולת המגע במערכת יחסים. בעבודת הביוסינתזה עם הגוף, משתמשים כבסיס בעקרונות הלקוחים מהפונקציה האמבריולוגית ( תורת העובר ). מחברים ומביאים לידי התאמה דפוסים של נשימה, של מתח שרירי ושל ביטויים רגשיים.
הביוסינתיזה עובדת עם נטיות תנועתיות המקושרות לצורה הגלית של קצב הנשימה, וזאת כדי לשחרר חסימות באופן מכוון, תוך יצירת צורת-זרימה, המשחררת את הדפוסים של הנפש.
שנית, המסורת הפסיכודינמית של ניתוח אופי (analysis), נעשתה מוגבלת ביותר לתחומים הבעייתיים של 'מערכות יחסים של העברה' (transference), שנגזרו מטראומת העבר.
הביוסינתיזה מדגישה, בנוסף למשאבים האנושיים החבויים בתוך הטראומה, ולתפקוד ההדהוד
הבין-אישי, את הנוכחות והעברת-מגע במפגש הטיפולי. רגש, גוף וראש, פועלים זה על זה באופן
הדדי, והנם קשורים לזרימת ההתכוונות שבתוך הגוף.
שלישית, גישות רוחניות להתפתחות האנושית יצרו בלבול רב עקב הלהיטות אחר תופעת הגורו, שלעיתים קרובות משוייכת לנטייה ליצור כתות למיניהן. לעומת זה, הגישה הביו-רוחנית כמו הביוסנתזה, מדגישה את המרכזיות שבחמלה לאחרים, המושרשת בצורך לקרקע את האיכויות של מהותנו במציאות של קיומנו היומיומי.
על פי הביוסנתזה, האדם נתפס כרב ממדי, והרמות השונות של התרשמות ושל הבעה מובנות כשדות חיים מקושרים (interconnected) של החוויה. (קרי – פיזי, רגשי, מנטלי, רוחני). שדות-חיים אלה מופיעים בשתי צורות, אותן אנו יכולים לראות כיוצרות בחירה בין מערכות סגורות לפתוחות בתוך האדם. המערכות הסגורות מייצגות מלכודות אופי, חסימות גופניות וכיווץ רוחני. המערכות הפתוחות משקפות קשר נפשי, חיות אנרגטית וקשר לאיכויות של הלב. שדות החיים מראים 7 מודלים של מפתחות טיפוליים בהם משתמשים על פי הביוסינתזה, אותם ניתן לראות בדיאגרמה שלפנינו:

 

פסיכותרפיה גופנית הינה גישה טיפולית שפותחה על ידי וילהלם רייך

 

בין-אישי (interpersonal):

• טעינת-יתר או תת-טעינה כשריון שרירים (סגור).
מקצב טבעי של תנועות (פתוח).
• דפוסים של מניעה או של חדירה ביחסים (סגור).
יחסים של קשר, מגע ודו-שיח (פתוח).
• שפה מתגוננת או מבולבלת (סגור).
שפה מקושרת, של קשר (פתוח).
תוך-אישי (intrapersonal):
• פיקוח יתר נשימתי או אי סדר נשימתי (סגור).
מקצב ממורכז של נשימה (פתוח).
• דיכוי רגשי ורגשות מתפרצים (סגור).
בהירות רגשית (פתוח).
• דמיון מגביל (סגור).
דמיון יצירתי (פתוח).
במרכז נמצאת המהות.

בכל אחד מששת הפלחים החיצוניים שבדיאגרמה מבוטא שדה-חיים אחר. המערכת הסגורה מופיעה במעגל החיצוני; המערכת הפתוחה מופיעה במעגל השני, אשר קשור לעצמי המקורי של האדם שבמעגל המרכזי. האומנות של תרפיית הביוסינתיזה היא לחדור למעגל המרכזי, שם כל הפלחים מחוברים יותר, ע"י התגברות על החסימות שבפלחים היותר נגישים שבמעגל החיצוני. דבר זה מוביל לסך של 7 אזורי עבודה אפשריים:

• עבודה מוטורית על כוונון שרירים וביטוי תנועתי.
• עבודה אנרגטית על מקצב נשימתי עדין ומלא חיוניות.
• עבודה על הדהוד והפרעות בשדה הבין אישי של מערכת היחסים.
• עבודה על קשת ההכלה והשחרור ביחס לביטוי רגשות.
• עבודה ליצירת שינוי (טרנספורמציה) על הדימויים המגבילים המייצרים את חזוננו.
• עבודה לניקוי השפה והבהרתה מההפרעות התקשורתיות.

במרכז הדיאגרמה נמצאת עבודה, שמטרתה לקשר אותנו באמצעות מדיטציות גופניות, עם הקול של ליבנו, עם המהות.

את הדיאגרמה ניתן לראות גם בצורה אופקית כבעלת 3 אזורים:

– אזור תחתון של קשר (גשרים אנרגטיים-גופניים).
– אזור מרכזי של מגע (ערוצים של מערכות יחסים ושל ביטויים רגשיים).
– אזור עליון של תוכן (דפוסים סמליים ודמיוניים של חוויה).

בהסתכלנו על הדיאגרמה אנכית, אנו יכולים להבדיל בין פלחים יותר בין-אישיים בצד שמאל, לבין פלחים יותר תוך-אישיים בצד ימין, כל אחד משפיע על האחר. יחד הם מקיפים את ה- transpersonal core-self (ליבת עצמי שמעבר לאישי). בעובדנו עם המהות של האדם, אנו באים במגע עם הרמה האנרגטית העדינה ביותר של החוויה.

פסיכותרפיה גופנית לעומת עבודת גוף :

בהדרגה גם נוצר בלבול בין פסיכותרפיה גופנית לטיפול בעזרת הגוף (כמו שיאצו, פלדנקרייז וכו').
ההבדל בין עבודת גוף לבין פסיכותירפיה גופנית הוא שפסיכותירפיה גופנית שמה במרכז ההתעניינות את המציאות הריגשית של המטופל והגוף הוא אחד האמצעים להגיע למציאות הזו. הפוקוס הוא על עולמו הפנימי של המטופל המודע והלא מודע. בעבודת גוף כמו רפלקסולוגיה או שיאצו הדגש הוא על הגוף, זרימה בריאה ומאוזנת של אנרגיה, שחרור חסימות ושחרור מתח. האיזון הרגשי הוא אחת התוצאות הרצויות, אבל הדגש הוא לא על עולמו הפנימי של המטופל.

מגע בפסיכותרפיה הגופנית :

• מגע פיזי כפי שאנחנו משתמשים בו אינו דומה ללחיצת יד או טפיחה על השכם, וגם הוא לא טכניקה שנועדה "לרפא" או להקל את הכאב.
• מגע יכול להתרחש או לא – תלוי בשיקולים תרפוייטים (שאינם שונים באופיים משיקולים העומדים מאחורי התערבות מילולית).
• מגע פיזי, אם משתמשים בו, נועד להעמיק את החיבור עם תחושות, מחשבות, דימויים, זיכרונות שקרובים למודעות או שהם בלתי מודעים.
• אופי המגע הפיזי שונה, משתנה ובלתי צפוי כי הוא מוכתב על ידי החומר שמציג המטופל ועל ידי היכולת היצירתית של המטפל לתרגם את ההבנה של תהליכים פנימיים לביטוי פיזי חיצוני.

אני מאמינה שכשמטופלים מגיעים אלינו עם כאב פיזי, רגשי או רוחני לרוב הם מגיעים בהכרה שתבניות ההתנהגות הרגילות שלהם לא עובדות יותר. משהו חדש, אחר, צריך לקרות. אני רואה את זה כצורך להיפגש עם החיים ועם תחושת החיות באופן שונה מהמוכר. ההזמנה אל המטופל שלי היא – ללכת לקצה של התבנית המוכרת והבטוחה ולהיפגש עם אפשרויות פחות מוכרות וצפויות.
מגע פיזי הוא אפקטיבי:
1) כשהמטופל יודע שמגע פיזי הוא אפשרות אך לא אפשרות הכרחית. אולי הוא יקרה ואולי לא.
2) כשהמגע הפיזי מודרך על ידי החומר שמציג המטופל ולא על ידי הצרכים של המטפל.
3) כשמטרת המגע להעמיק את המעורבות עם חומרים לא מודעים ולא כשהמגע הוא דרך לצאת מתחושות לא נוחות, או מדינמיקה לא נוחה.
4) כשיש התאמה בין מערכת היחסים הטיפולית לאופי המגע.
5) כשהגבולות האתיים שדורשים הימנעות מכל מגע ארוטי הם בבסיס המערכת הטיפולית.

סיכום

בסקירה זו , העלתי את עיקרי ההיסטוריה של הפסיכותרפיה הגופנית, כפי שאני רואה אותה, וכן את המאפיינים המרכזיים בתורתם של רייך, בויסן ובואדלה. עבודתו של רייך מהווה את הבסיס. בויסן ובואדלה מיצגים את הגישה היותר "רכה" של הפסיכותרפיה הגופנית על פיה אני עובדת ועימה אני מזדהה.
מצאתי לנכון להדגיש את האבחנה בין עבודת הפסיכותרפיה הגופנית לבין עבודת הגוף, וזאת לאור הבלבול הקיים בין ומושגים, וכן להביא את הקויים המנחים את עבודת הגוף בפסיכותרפיה הגופנית.
פתגם סופי עתיק אולי מסכם יותר מכל את חווית עבודת הפסיכותרפיה הגופנית :

" הגוף הוא החוף של ים ההוויה "