שערי גישה לתחושה המורגשת בתרפיה מוכוונת התמקדות (FOT): מודל טיפולי

המאמר מציג מודל טיפולי המבוסס על גישת ה"תרפיה מוכוונת התמקדות" (Focusing-Oriented Therapy) אותה הגה הפסיכולוג הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין, ומנסה להציע דרך להתמודד עם הקושי שחווים המטופלים ביכולת להיות נוכחים ולשהות עם תחושותיהם במהלך הטיפול. במהלך עבודתי כפסיכותרפיסטית גופנית גיליתי שמטופלים בגישה זו זקוקים לעתים לנוכחות אקטיבית יותר של המטפל ולמסגרת צמודה והדוקה יותר מזו המוצעת על-ידי ג'נדלין.
על פי גישת ההתמקדות, היכולת של האדם לשהות בתחושה הפנימית–גופנית (Felt Sense) היא המביאה לתפנית פנימית ולשינוי. המודל המוצג כאן נוצר במהלך עבודתי הטיפולית ובעקבות שאלות שעלו אצלי תוך כדי ניסיון לעזור למטפל לסייע לאותם מטופלים להגיע למה שג'נדלין מכנה התחושה המורגשת, ה-Felt Sense. מודל זה מתייחס לחמישה שערי גישה אל התחושה המורגשת: גוף, שכל, רגש, דמיון, ומערכת יחסים – שהנם גם שערי גישה למטופל עצמו. המודל מדגיש, מצד אחד, את התנועה בין שערי הגישה לבין התחושה המורגשת, ומצד שני את השהייה בהם. ביחד מהווים התנועה והשהייה את מהות התהליך הטיפולי, ומאפשרים התקדמות לכיוון שינוי וריפוי.

התפרסם באתר פסיכולוגיה עברית

ליאורה בר נתן

תרפיה מוכוונת התמקדות – מה היא?
כל מטפל מכיר את ההתמודדות עם מטופלים המתקשים לשנות גישה ולהגיע לחומר החווייתי, ובמקום זאת נשארים בצד הפרשני-אינטלקטואלי. במקרים אלה יש תחושה שהטיפול לא זז. מנגד, מטופלים אחרים נוטים לחזור שוב ושוב אל המקום הרגשי, על עוצמותיו וחרדותיו, במעגליות אשר גם בה יש תחושה של חוסר תזוזה.
כיצד מתרחש שינוי באמצעות תהליך טיפולי? שאלה זו העסיקה תיאורטיקנים ומטפלים רבים לאורך הדורות. על פי גישת "תרפיה מוכוונת התמקדות" (FOT – Focusing-Oriented Therapy), אותה הגה הפסיכולוג-פילוסוף פרופסור יוג'ין ג'נדלין, שהייה של המטפל ב-being שלו (נוכחות, הוויה) במהלך הטיפול מאפשרת תפנית פנימית ושינוי, ועשויה להרחיב את יכולת המטפל "להחזיק" סיטואציות טיפוליות מורכבות. ג'נדלין טען שהיכולת של האדם לשהות בתחושה הפנימית–גופנית (Felt Sense), היא שמביאה לתפנית פנימית (Felt Shift), ולשינוי. במאמר זה ברצוני להציג מודל שעשוי לסייע למטופלים להיות נוכחים, השואב השראתו מגישה טיפולית זו.
ההתמקדות התגלתה ולא הומצאה. השיטה התגלתה בשנות הששים על-ידי ג'נדלין ותלמידיו, בעת מחקר שבדק מדוע התהליך הטיפולי נכשל לעתים קרובות כל כך במשימה לחולל שינוי אמיתי בחייהם של בני אדם. במחקר, שהתבסס על אלפי פגישות מוקלטות, נמצא כי השוני בין מטופלים המצליחים לעשות שינוי בחייהם כתוצאה מתהליך טיפולי לאלה שאינם מצליחים לחולל שינוי נעוץ בעיקר במה שעושים המטופלים המצליחים בתוכם פנימה. ג'נדלין זיהה את התהליך, הגדיר אותו וכינה אותו בשם "התמקדות". הוא מצא דרך ללמד מטפלים ומטופלים את מה שהמטופלים המצליחים עשו באופן טבעי (ג'נדלין, 1978). התמקדות היא דרך יעילה ורבת עוצמה לריפוי רגשי. כותב ג'נדלין:
מהיכן מגיעים צעדי השינוי אצל המטופל? זה לא בדיוק "רגש", לפחות לא מסוג הרגשות המוכר והניתן לזיהוי. צעדי שינוי מגיעים דווקא מ"קצה" שאינו ברור, מתוך "תחושה" שיש בה יותר מה שהאדם אומר ויודע. כיום אנו קוראים לתחושה של קצה לא ברור שכזה "תחושה מורגשת" (Felt Sense). מכיוון שהיא מורגשת, עלינו להיות מדויקים לגבי האופן בו היא שונה מהרגשות הרגילים הברורים והניתנים לזיהוי." (Gendlin, 1984, p.1)
בתהליך ההתמקדות האדם בא במגע עם סוג מיוחד של מודעות גופנית פנימית – התחושה המורגשת. "תחושה מורגשת היא דרכו של הגוף לחוש בעיה מסוימת או מצב כלשהו. זוהי תחושה מצבית פנימית–גופנית" (ג'נדלין, 1978, עמ' 22). התחושה המורגשת איננה רגש, תחושה פיזית, דמיון או מחשבה. זוהי תחושה פנימית המתהווה מתוך התהליך ומתוארת כמילה מאפיינת, אשר ג'נדלין (1978) מכנה אותה "ידית" או "מפתח" (Gendlin, 1984). מילים כמו "מועקה", "בלבול", "כבדות", "בדידות", "חוסר אונים" וכד', מתארות תחושה מורגשת, ותחושה זו מבוטאת כתחושה גופנית סובייקטיבית, כמו מועקה בבית החזה, או לחילופין כבדות באגן או חוסר אונים בכתפיים. בהמשך המאמר תתואר דוגמא שתמחיש את תהליך ההתמקדות ותראה כיצד עולה מתוכו התחושה מורגשת.
ג'נדלין (1978) מגדיר שישה שלבים (או תנועות) העשויים להתרחש כמה פעמים לאורך תהליך ההתמקדות:
1. פינוי המרחב הפנימי ליצירת מרווח מסוים בין המתמקד לבין הבעיה/הבעיות שיש לו
2. תחושה מורגשת של טיב הבעיה
3. מציאת המפתח (ה"ידית") של התחושה המורגשת
4. הדהוד (החזרת המילים על ידי חזרה עליהם) המפתח והתחושה המורגשת
5. הצגת שאלות לתחושה המורגשת
6. קבלת כל מה שעולה בתהליך
טכניקת ההתמקדות עוזרת להגיע לשורש הבעיה באמצעות התמקדות בתחושה פנימית-פיזית בזמן הדיבור על בעיה. כפי שכותב ג'נדלין:
זוהי דרך להגיע למודעות ישירה, אל "אזור הביניים" (border zone) אשר בין המודע והתת-מודע. יכול אדם להפנות את תשומת לבו פנימה כך שיופיע משהו שניתן להרגישו ישירות. אפשר לעצור ולחוש את המקום בו האדם מנסה לגעת, אותו מקום ממנו האדם מדבר. התחושה הזו היא תמיד יותר עשירה ממה שאדם יאמר במילים, ואין אפשרות לדעת הכול לגבי מה שזה או מה שיכול להיות בתוכו. ללא הרגשה ישירה זו את המקור, המטופל יכול לחוות אך ורק את מה שבצבץ ועלה" (Gendlin, 1996, p. 16).

על-פי ג'נדלין, נקודת המוצא של גישת ההתמקדות היא ש"המטפל איננו צד הכרחי בתהליך ההתמקדות" (ג'נדלין, 1978, עמ' 22-23). הוא מסביר כי כל אדם יכול להגיע לתוצאות בכוחות עצמו או בעזרת חבר היודע כיצד ומתי לשתוק. הכלל החשוב ביותר שעל המטפל או על החבר לשמור בבואם לסייע בהתמקדותו של אדם, הוא לא להפריע למתמקד". אולם מה עם מטופלים שלא מצליחים "לשהות" בכוחות עצמם או בעזרת חבר היודע לשתוק? ג'נדלין קורא כאמור למטופלים ולמטפלים "לשהות בתחושה המורגשת", אך בעבודתי הקלינית בגישת ההתמקדות פגשתי במטופלים רבים המתקשים לשהות באותו מרחב עמום ולא מוגדר שבו מתהווה התחושה המורגשת.
נראה שהתהליך אותו זיהה ג'נדלין אינו מתרחש אצל מטופלים המתקשים לשהות עם תחושותיהם. ההזמנה לשהות עם התחושה הפנימית-גופנית כפי שהוא מציע מעלה אצל מטופלים אלה תחושת איום או חרדה, שעלולה לגרום להם לצאת מתהליך ההקשבה הפנימית, לבחור בהתייחסות מילולית בלבד, או להפעיל מנגנוני הגנה כגון ניתוק, הירדמות, רציונליזציה וכד'. בעבודתי זיהיתי שמטופלים אלה מתקשים לשהות בַּשקט של הנוכחות. חלקם כמו הולכים בו לאיבוד, וחלקם אף מתקשים להפנות את תשומת לבם אל הגוף עקב בעיות התפתחותיות, טראומות גופניות אותן חוו, או סיבות אחרות. אני חשה שה"נוכחות" שלי עם מטופלים אלה היא קצת אחרת: נוכחות המותאמת למטופל המסוים שנמצא מולי כרגע, זה שמתקשה להיות נוכח, זה שעבורו חווית העמימות והתחושה הלא ברורה אינה נוחה, והשהות בה היא בלתי נסבלת.
ג'נדלין קורא לשהייה בתחושה המורגשת, אך לא מטווה טכניקה העוזרת לשהות שם. כתוצאה מכך, מי שאינו מסוגל או מתקשה לאפשר לתחושה המורגשת לעלות – מתקשה להיעזר בטכניקת ההתמקדות. המודל "שערי גישה לתחושה המורגשת" שיוצג פה נועד לאפשר למטפל לסייע למטופל לשהות בתחושה בעזרת ההבנה שיש תנועה טבעית בין התחושה המורגשת לבין מספר שערי גישה – גוף, שכל, רגש, דמיון ויחסים. שערים אלו משתנים מאדם לאדם בהתאם למבנה אישיותו ולהיסטוריה שלו. במקום שג'נדלין מציע הקשבה בלבד, השימוש במודל "שערי הגישה לתחושה המורגשת" מציע הקשבה פעילה ומוכוונת יותר.
המודל המוצג כאן התגבש מתוך עבודתי הטיפולית ובעקבות שאלות שעלו אצלי במהלכה, בזמן שניסיתי לסייע לאותם מטופלים המתקשים לשהות ב-"being" עד אשר תתהווה התחושה המורגשת. הרגשתי שמטופלים אלה זקוקים למסגרת צמודה והדוקה יותר מזו שמציע ג'נדלין, ולנוכחות מעט אחרת של המטפל. כאשר תהליך ההתמקדות נתקע ונעצר, או כשאדם עובר לדיבור שאינו תיאורי ושאינו מחובר לתחושה, מאפשרת התנועה בין ממדי המודל השונים לקדם את התהליך עד לכדי שינוי, שבדרך כלל מלווה בתחושת רווחה, הקלה ונראה לרוב באופן גופני כנשימה עמוקה ורחבה. חלק מהאפקט הטיפולי קשור בכך שגם המטפל מסוגל לשאת את התחושה ולהיות איתה בדיוק באותו אופן שהמטופל עושה זאת. המודל מסייע גם למטפל להיות עם התחושה המורגשת שלו.
המודל המוצע נועד לגשר בין החוויות הקיימות במטופל לבין התחושה המורגשת באמצעות חמשת שערי הגישה, המהווים שערי גישה הן למטופל עצמו והן לתחושה המורגשת. המודל מדגיש מצד אחד את התנועה בין שערי הגישה לבין התחושה המורגשת, ומצד שני את השהייה בהם. התנועה והשהייה מהווים למעשה את מהות התהליך ומאפשרים את התקדמותו לכיוון שינוי וריפוי.

שערי גישה לתחושה המורגשת: מרכיבי המודל
המודל מתייחס לחמישה שערי גישה אל התחושה המורגשת: גוף, שכל, רגש, דמיון, ומערכת יחסים. שערים אלה מהווים גם שערי גישה למטופל עצמו. אנו "נגיע" אל המטופל דרך השער שהוא השער הפנוי, הזמין, והקל ביותר לכניסה עבורו. המטופל יוכל לנוע דרך שער זה לכיוון התחושה המורגשת ביתר קלות. גם כאשר המטופל נמצא בעיצומו של התהליך, אך מתקשה להיות עם התחושה הפנימית-גופנית עד להתהוות התחושה המורגשת, ניתן יהיה להציע לו לפנות לאחד מחמשת השערים.
התחושה המורגשת (Felt Sense), העומדת במרכז המודל, היא תחושה פנימית-גופנית-מצבית. תחושה זאת היא מורגשת, אבל עדיין לא ידועה, דהיינו מורגשת כמשמעותית, אבל לא מזוהה באופן מיידי. ג'נדלין מאפיין את חוויית התחושה המורגשת כך:
• החוויה מורגשת, ולא מדוברת או נראית. היא לא מורכבת ממילים או דימויים אלא מתחושה גופנית.
• היא לא מתאימה לשמות או לקטגוריות הנפוצים לרגשות. זו תחושה ייחודית של אדם זה או של מצב זה.
• למרות שתחושה גופנית כזו מגיעה כהרגשה אחת, אנו יכולים להרגיש שהיא מכילה מורכבות. באמצעות תהליך ההתמקדות נוכל לפתוח מורכבות זו ולהיכנס לעומקה. (Gendlin, 1993, p.7).
בתהליך ההתמקדות מתקיימת כל הזמן תנועה בין השערים הללו לבין עצמם, ובינם לבין התחושה המורגשת. יחד עם זאת, מה שמקדם את התהליך הוא השהייה במרחב, באופן שמאפשר לתחושה המורגשת לעלות. הכרה בפרדוקס זה, של תנועה מצד אחד ושהייה מצד שני, והיכולת לשאת אותו, מסייעת מאוד בהבנת התהליך וקידומו.

שערי גישה לתחושה המורגשת: מרכיבי המודל

 

כל אחד מחמשת השערים מכיל את כלל מגוון אפשרויות העבודה בתהליך. ארבעה מהשערים מייצגים היבטים של תהליך תוך אישי – גוף, שכל, רגש, ודמיון, והשער החמישי מציג היבט בינאישי של התהליך – יחסים. מניסיוני, תשומת לב לשערים השונים ולהבחנה ביניהם עשויה להרחיב את יכולת ההתבוננות והבנת התהליך הטיפולי של המטופל, ולבסס שפה משותפת בין העוסקים בטיפול. הפירוט יסייע למטפל להיות ער ולהבחין בניואנסים הקטנים והגדולים המרכיבים את חוויית המטופל. מודעות זו תאפשר לו לקבל את המתרחש, להיות נוכח יותר ושקט אל מול התנועה שמתרחשת בין השערים ומרכיביהם בתוך תהליך הטיפול.

שער הגוף
שער הגוף עוזר להיכנס לחוויה הפנימית, לתחושה המורגשת דרך תיאור החוויה הפיזית, הקשבה לה ונוכחות איתה. את ההבדל בין שער הגוף לתחושה המורגשת עצמה ניתן להמחיש באמצעות החוויה הפיזית של אדם החש את צווארון חולצתו לוחץ בגרונו. התחושה המורגשת של חוויה זו עשויה להיות תחושת מחנק. התחושה המורגשת כולל את התובנות והסיבות בגללן הצווארון מהודק ולוחץ. שער הגוף כולל מספר מרכיבים:
א. ביטויי חמשת החושים: מגע, ראייה, שמיעה, טעם וריח
ב. סוגים שונים של תנועה במרחב: איטית, קוטבית, פנימית וספונטאנית
ג. תנוחות גוף ודחפים הקשורים לתגובות גופניות: ביטוי קולי, מקצבי נשימה, דחפים הקשורים לתגובות הישרדותיות (fight, flight, freeze) ותגובות גופניות כמו לדחוף, לתפוס, להחזיק, לנשוך.
ד. כאבים פיזיים, סימפטומים גופניים ומחושים פסיכוסומאטיים.
על מנת להיעזר בשער הגוף בתהליך הטיפול, בעת שהמטופל מבצע תנועה, חש בדחף, ער לתחושה דרך אחד החושים או חש כאב, ניתן להפנות את תשומת הלב לתחושה זאת ולחקור את התנועה על ידי האטה שלה, על מנת לאפשר לכל המידע שגלום בתנועה לעלות למודעות המטופל. אפשר לשאול את המטופל: "איזו תחושה פנימית עולה כשאתה עושה תנועה זו?", ולאחר מכן: "היכן אתה חש אותה בגוף?", וכך להמשיך בתהליך ההתמקדות עד להתהוות התחושה המורגשת.

שער השכל
שער השכל עוזר להיכנס לחוויה הפנימית, לתחושה המורגשת, בדרך קוגניטיבית. זוהי חוויה שכלית תודעתית, אשר תיאור שלה יאפשר גישה לתחושה המורגשת. שער השכל כולל מחשבות, רעיונות, הבנות ותובנות, משמעות, הסברים וסיפורים, ידע, אמונות ודעות.
את ההבדל בין שער השכל לתחושה המורגשת עצמה ניתן להמחיש בעזרת האופן שבו אדם יספר על מריבה שהייתה לו אתמול בבוקר עם בתו, והתיאור המילולי שיספק. התחושה המורגשת של אותה מריבה היא המועקה אותה חש בבית החזה. בשער השכל המטופל מדבר ומספר, שוטח ומתאר את בעיותיו בפגישה הטיפולית. השינוי, התפנית פנימית תגיע מתוך התחושה המורגשת של אותו סיפור או תיאור.
על מנת להיעזר בשער השכל בתהליך הטיפול, כאשר המטופל מעלה מחשבות, סיפורים, תובנות וכד' מוצע לשאול אותו, "וכשאתה מתאר את כל זה, איזו תחושה פנימית עולה?" ולאחר מכן, "היכן אתה חש אותה בגוף?" וכך להמשיך בתהליך עד להתהוות התחושה המורגשת.
שאלות אלה של המטפל חשובות ומסייעות למטופל לעשות את המעבר והפניית תשומת הלב מהשכל לתחושה הגופנית המורגשת.

שער הרגש
שער הרגש עוזר להיכנס לחוויה הפנימית, לתחושה המורגשת, דרך רגשות. הוא כולל את טווח הרגשות המלא: כעס, עצב, פחד, אשמה, קנאה, בושה, שמחה, אהבה וכדומה. ההבדל העיקרי בין הרגש לתחושה המורגשת עצמה הוא שהרגש ניתן לזיהוי: בדרך כלל אנו יודעים בדיוק ובבהירות איזה רגש אנו מרגישים – כעס, עצב, שמחה או כדומה. לתחושה המורגשת, לעומת זאת, יש משמעות משלה, והיא מורכבת לא רק ממה שאנו יכולים לבטא במילים כשמבטאים רגש טהור. היא רחבה יותר, וההרגשה שלה שלמה יותר ממה שמעורב בו רגש. להבדיל מהרגש, ה"ידית", כפי שמכנה אותה ג'נדלין, היא מילה מאפיינת המתארת את התחושה המורגשת. כך למשל בעוד עצב הוא רגש טהור, עצבות יכולה להיות "ידית" המתארת תחושה מורגשת המורכבת יותר מעצב ועשויה להכיל גם עצב, גם "אפור", גם התכנסות, גם התכווצות בטן, גם דכדוך וכיוצא בזה. זוהי תחושה סובייקטיבית המתארת הרגשתו הפנימית–גופנית של אדם במצב מסוים. התחושה המורגשת עמוקה יותר מרגש וניתן למצוא אותה לרוב "מתחת" לרגשות באופן פיזי או "סביב" הרגש.
על מנת להיעזר בשער הרגש בתהליך הטיפול, כאשר עולים רגשות אשר המטופל ער להם וחש אותם, ניתן לשאול אותו: "היכן אתה חש את הכעס/ עצב/ רגש אחר שעולה בגוף?". במידה והמטפל חש ברגש שהמטופל לא מודע לו, ניתן לשאול אותו תוך כדי תהליך, "האם עולה איזשהו רגש מסוים כעת?", ולאחר מכן, "היכן אתה חש אותו בגוף?", וכך להמשיך בתהליך ההתמקדות עד להתהוות התחושה המורגשת.

שער הדמיון
שער הדמיון עוזר להיכנס לחוויה הפנימית, לתחושה המורגשת, דרך דימויים ותמונות דמיון. הוא כולל פנטזיה, דימויים, זיכרונות, חלומות, תמונות, חזיונות, הבזקים, סמלים, צורות וצבעים. תיאור ואפיון הדימויים ותמונות הדמיון יאפשרו גישה לתחושה המורגשת. ההבדל בין דימויים לתחושה המורגשת עצמה, הוא שדימוי עולה אך אינו מכיל את המקור ממנו הוא עולה, בעוד התחושה המורגשת מכילה בתוכה לא רק את הדימוי אלא גם את התחושות הפיזיות שמתלוות אליו. כך למשל, דימוי של שריון ברזל על הגב לא יכלול את התחושה המורגשת של כובד ומועקה, תחושת אובדן החופש או כליאה שאדם חש בבית החזה כאשר הוא שוהה עם הדימוי בתהליך הטיפול. שער הדמיון קרוב מאד לשער השכל; זאת אומרת שלאנשים ששער השכל שלהם דומיננטי, לרוב יהיה קל לעבור באופן ישיר לשער הדמיון יותר מאשר לשער הגוף. משער הדמיון יהיה קל באופן יחסי להגיע באופן ישיר לתחושה המורגשת (כפי שיתואר בהמשך בדוגמא מתוך טיפול).
על מנת להיעזר בשער הדמיון בתהליך הטיפול, כאשר עולים דימויים, תמונות וכדומה ניתן להזמין את המטופל לחקור מתוך סקרנות את מה שעולה. אפשר לבקש ממנו לתאר את הדימוי או התמונה, לתת לדימוי זמן "להיפתח" ולהתרחב דרך התיאור של המטופל, ואז לשאול, "מה התחושה הפנימית שעולה כשאתה מתאר את הדימוי/התמונה?", ולאחר מכן, "והיכן אתה חש זאת בגוף?" וכך להמשיך בתהליך ההתמקדות עד להתהוות התחושה המורגשת.

שער היחסים
שער היחסים עוזר להיכנס לחוויה הפנימית, לתחושה המורגשת, דרך היחסים בין המטפל למטופל. כותב בהקשר זה ג'נדלין:
אדם יכול לבצע התמקדות לבדו, אולם כשהתהליך מתבצע בנוכחותו של אדם אחר הוא עמוק וטוב יותר, בתנאי שמערכת היחסים מאפשרת תהליך גופני מתמשך, טוב ועמוק יותר. אם לא, ההתמקדות תוגבל על ידי הֶקשרה של אותה מערכת יחסים. מה שלא עובד במסגרת מערכת היחסים ישפיע על כלל האיכות הפנימית של תהליך ההתמקדות." (Gendlin, 1996, pp. 297-8).
שער היחסים הוא שער בינאישי, שכולל את ביטויי האינטראקציה הבינאישית בין המטפל למטופל ב"כאן ועכשיו", יחסי ההעברה וההעברה נגדית.
על מנת להיעזר בשער הגוף בתהליך הטיפול, ייעשה שימוש במקרים שבהם המטופל חש אי נוחות אל מול המטפל ותחושה של חוסר ביטחון להביא את עצמו, לחשוף את עצמו. במודל חמשת השערים, המטפל יזמין את המטופל לתאר את החוויה של האי נוחות והקושי, ויחד יחקרו את התחושה עד להתהוות התחושה המורגשת.

טיפול מוכוון התמקדות בעזרת המודל: שתי דוגמאות
בעת הטיפול על פי גישת ה"תרפיה מוכוונת התמקדות" נע המטופל בין השערים לבין תחושה המורגשת, ובין שער לשער. הדוגמא שאביא להלן, מתארת קטע קטן מתוך תהליך מלא הממחיש את יישומו של המודל בתהליך התמקדות.
שירן (שם בדוי), בת 35, רווקה יפיפייה, מחוזרת מאוד על ידי המין הגברי, מחפשת זוגיות אך מתקשה להחזיק בקשר יותר מחודש. בהיותה קטנה, אביה נעדר מהבית לתקופות ארוכות לצורך עבודתו. שירן פוחדת מאוד להיות לבד בביתה ומתקשה להירדם בלילה ללא גבר במיטתה. שירן מכירה את תהליך ההתמקדות ומנוסה בו. להלן תיאור קטע מתוך התהליך באחת הפגישות איתה:

מטופלת: אני לוקחת את תשומת לבי למרכזהגוף… (שתיקה)

אני שמה לב לגוש שנמצא בבית החזה. הגוש הזה עוצר את הנשימה שלי.

כמו גוש של אבן. בגודל אגרוף, כבד… כבד…  (שתיקה)

 

 

==> שער הגוף (עצירת נשימה)

 

==> שער הדמיון (גוש אבן)

מטפלת: את שמה לב לגוש שנמצא בבית החזה שלך, כמו
אבן…כבד…
==> הדהוד והחזרת המילים למטופלת לשם דיוק התחושה המרגשת הינו חלק מתהליך ההתמקדות
מטופלת: כן… (שתיקה)

אני רואה את עצמי מחכה לאבא שלי. בסלון הבית הקודם שלנו, משחקת, בערך בגיל 8-7. אני זוכרת שכל הזמן חיכיתי לו. חיכיתי שיפתח את הדלת וייכנס.

 

==> שער הדמיון (עולה זיכרון)

מטפלת: כשאת נזכרת שכל הזמן חיכית לאבא שיפתח את הדלת וייכנס, איזותחושה פנימית גופנית עולה בך ? ==> הזמנה של המטפלת לתחושה המורגשת
מטופלת: (שתיקה) אני מרגישה התכווצות בבטן. בחלק העליון שלה… (שתיקה) ==> שער הגוף (התכווצות בבטן)
מטפלת : קחי לך רגע להיות עם תחושה זו…
מטופלת : זו תחושה של געגוע… ==> עולה מילה המייצגת את
התחושה מורגשת (געגוע) – "ידית" בשפתו של ג'נדלין
מטפלת: …עולה געגוע…
מטופלת: (שתיקה) …חיכיתי לו הרבה שנים…

(שתיקה) …אני מרגישה עצבות גדולה…בלב

==> שער השכל – עולה הבנה
(חיכיתי לו הרבה שנים)==> עולה מילה המייצגת את
התחושה מורגשת(עצבות)

בדוגמא זו ניתן לראות את התפתחות התהליך דרך התנועה בין השערים, השהייה והנוכחות בכל שער. התחושה המורגשת עולה תמיד מתוך תחושה פנימית גופנית. שירן לא מתקשה להיות בנוכחות עם התחושות הפנימיות הגופנית. בנקודה אחת בתהליך שהוצג המטפלת מזמינה אותה להפנות את תשומת הלב לתחושה הגופנית, וזאת כששירן תיארה זיכרון והמטפלת חשה שהיא מתרחקת מאוד מהחוויה הגופנית.
לעתים, המעבר משער כלשהו לתחושה מורגשת הוא טבעי למטופל, אך לפעמים על המטפל לסייע באמצעות השאלה: כשאתה שם לב למחשבה/ לדימוי/ לרגש (וכו'), איזו תחושה פנימית (גופנית) עולה?
שאלה זו יוצרת תנועה ממקדת לכיוון התחושה המורגשת. בתגובה לשאלה זו, מפנה המטופל את תשומת לבו אל הגוף, ושוהה שם, בנוכחות, עד אשר עולה תחושה מורגשת, עד שמתפתחת הרגשה גופנית פנימית. ההתמקדות בתחושה המורגשת מאפשרת למה שנוכח בתהליך להיות.
דרך תהליך ההתמקדות, הצליחה שירן להיות בנוכחות ולשהות עם תחושות כמו כובד, געגוע ועצבות. התהליך התפתח מהרגשה פיזית לתחושה מורגשת, מזיכרון לתחושה מורגשת ומתובנה לתחושה מורגשת. באמצעות הטיפול, שירן יכלה לראשונה לחוש את הקשר בין התחושה הפיזית של הגוש בבית החזה לזיכרון של הציפייה לאביה, לגעגוע, להבנה שהיא עדיין מחכה לו ולתחושת העצבות. תהליך זה היווה עבורה נדבך בתהליך הריפוי והשינוי.

דוגמא נוספת היא של מטופלת המתקשה לשהות בתחושות הפנימיות-גופניות וחוזרת פעם אחר פעם לתיאור מילולי של החוויה:
מיכל (שם בדוי), בת 45, נשואה ואם לארבעה ילדים. בנה הבכור דן מתגייס לצבא והיא חווה תחושה של חרדה, אובדן וקושי גדול להיפרד. מיכל גדלה בבית שבו לא היה מקום לביטוי רגשי. להלן תיאור קטע מתוך התהליך בפגישה:

מטופלת : כבר שלושה ימים אינני ישנה בלילות. פשוט לא מצליחה להירדם. קמנו הבוקר ונסענו ללשכת הגיוס. דן מאוד התרגש, כל החברים הגיעו ללוות אותו. ואני מחייכת מבחוץ ולא יודעת מה קורה לי.. לא יודעת איפה אני…

מטפלת : כשאת מספרת את כל זה, מה קורה בגוף שלך?

==> שער השכל (המטופלת מספרת סיפור)

מאוד נסערת

 

 

==> המטפלת מזמינה למיקוד בתחושה המורגשת

מטופלת: קמתי מהמיטה בחמש בבוקר והכנתי קפה ועוגה לכולם, נסענו וחיכינו שם. כל החברים שלו באו וכולם מאוד התרגשו. שתו קפה ואכלו את העוגה שעשיתי. לא יכולתי לדבר… הייתי כל כך מתוחה, ואז קראו את שמו ברמקול והוא היה צריך לעלות לאוטובוס שלוקח את החיילים לבסיסים. הרגשתי שאני לא יודעת את נפשי…

מטפלת מציעה: כשאת מספרת את כל זה, האם יש איזה שהוא דימוישעולה?

==> שער השכל (מטופלת ממשיכה לספר, מתעלמת מההזמנה לתחושה הפנימית-גופנית)

 

 

 

 

==> המטפלת מזמינה לשער הדימויים (קרוב יותר לשער השכל מאשר התחושה המורגשת בגוף)

מטופלת: כן, כשהבן שלי עלה על האוטובוס ואני עמדתי שם למטה והסתכלתי אליו, זה היה כמו שלוקחים ילד קטן מאימא שלו.

לא מזמן ראיתי סרט על תקופת מלחמת העולם הראשונה. בסרט רואים אימא שולחת את בנה בן העשר לדודים בכפר, הרחק מאזור ההפצצות. הוא עולה לאוטובוס, וכשהאוטובוס נוסע, האם רודפת אחרי האוטובוס הנוסע ומתמוטטת. היא לא יודעת אם תראה אותו שוב.

מטפלת: וכשאת מספרת את כל זה, איזו תחושה פנימית עולה ?

==> עולה דימוי ("כמו שלוקחים ילד…")

 

 

==> עולה זיכרון (סרט שראתה)

 

 

 

==> המטפלת מזמינה כעת שוב למיקוד בתחושה המורגשת

מטופלת: (שתיקה)…יש לי מועקה.

מטפלת: את שמה לב שיש לך מועקה…

(שתיקה) …תראי אם את יכולה להיות לרגע עם
ההרגשה הזו של המועקה…

(שתיקה) …היכן בגוף את חשה את זה?

==> עולה מילה המייצגת את התחושה המורגשת (מועקה)

==> המטפלת מזמינה לנסות להיות עם התחושה, לשהות בה..

==> המטפלת מזמינה לשער הגוף

מטופלת: (שתיקה) …בבטן. אני מרגישה שהבטן שלי עומדת להתפוצץ.

מטפלת: את שמה לב לבטן שלך שעומדת להתפוצץ.

מטופלת: כן. אני רוצה להחזיר את הבן שלי חזרה אלי…

==> שער הגוף (תחושת הבטן; "עומדת להתפוצץ")

 

 

==> שער השכל (הבנה של הצורך)

מטפלת: כשאת אומרת שאת רוצה להחזיר את הבן שלך חזרה אלייך, שימי לב – האם יש רגש שעולה?

מטופלת: כן, כעס על הצבא שלוקח ממני את הבן שלי.

==> המטפלת מזמינה לשער הרגש (חשה רגש בחוויית התחושה המורגשת שלה כמטפלת)

==> שער הרגש (עולה כעס)

מטפלת: כן, עולה כעס…

 איפה הכעס נמצא בגוף?

מטופלת: בכל הגוף שלי. בעיקר בידיים…

==> המטפלת מזמינה לשער הגוף

 

==> שער הגוף (ידיים)

מטפלת: את יכולה לקחת רגע ולהיות עם התחושה הזו? (שתיקה)

מטופלת: …אני רוצה לתפוס בכוח את הבן שלי ולהחזיר אותו אליי…

מטפלת: זה מה שאת רוצה, להחזיר אלייך את הבן שלך…

מטופלת: כן…

==> מטפלת מזמינה לשהות עם התחושה (עכשו זה יותר אפשרי)

==> שער הגוף (עולה דחף בידיים)

 

 

 

מטפלת: אפשר להציע לך לדמיין את זה ולראות מה קורה?

מטופלת: (שתיקה ארוכה)

…אני רואה את עצמי מחזיקה חזק את הבן שלי ולא נותנת לו לעלות לאוטובוס. אני מחבקת אותו ואומרת לו שאני אוהבת אותו (שתיקה).
הוא מסתכל עליי, אומר לי שהוא צריך ללכת לצבא. לאט-לאט הוא מוריד את הידיים שלי, נפרד לשלום ומתרחק. אני עומדת, מסתכלת אליו ובוכה.

(שתיקה)…   אני חשה בדידות…

(המטופלת מתחילה לבכות)

==> מטפלת מזמינה לשער הדמיון

 

 

==>  שער הדמיון

 

 

 

 

 

==> עולה המילה "בדידות" המייצגת את התחושה המורגשת

מטפלת: כן, את חשה את הבדידות… ואת בוכה…

מטופלת: (בוכה)…

==> המטופלת נמצאת עם התחושה המורגשת.

חלה תפנית פנימית.

מטופלת: עכשיו אני מבינה. ממש התנתקתי. אני לא יכולה להרגיש את הבדידות הזו. הפרידה מדן כל כך כואבת. ==> שער השכל – עולה תובנה
מטפלת : קחי לך רגע להיות עם ההרגשה הזו של הבדידות והכאב… ==>המטפלת מזמינה את המטופלת לשהות עם התחושה.
מטופלת : (שתיקה… נושמת נשימה עמוקה)

אני מרגישה עצוב וגם יותר פתוח…

==> חלה תפנית פנימית (Felt Shift)

הרציונל שמנחה את המטפלת כשהיא מציעה למיכל לעבור משער לשער, הוא לעבור אל השער שבו למיכל קל יותר לשהות באותו הרגע. הניסיון הראשון לעבור לגוף בתחילת הפגישה לא צלח כיוון שהיה "רחוק" מדי משער השכל שבו נמצאה מיכל. המעבר לגוף היה קיצוני מדי עבורה, ולכן מיכל התעלמה מהזמנת המטפלת והמשיכה לספר סיפורה.
בשלב זה הציעה המטפלת לעבור משער השכל לשער הדימוי. מעבר זה קל יותר מאשר המעבר מהשכל לגוף. המטרה הייתה לייצר תנועה כדי שהמערכת האורגנית לא "תיתקע" עם הסיפור והמילים בלבד, ותישאר רק בשער זה. ניסיון זה מצליח, ואז עולה זיכרון. האופן בו סיפרה מיכל את הזיכרון היה מהול ברגש. המטפלת חשה בתחושה המורגשת שלה את הרגש, ולכן הציעה למיכל לפנות אל שער הרגש. המעבר מהרגש לגוף היה קל יותר למיכל מאשר המעבר מהשכל לגוף. מתוך שער הגוף, אפשר היה לחפש את הדחף שלא מומש בעת האירוע (לתפוס את דן ולהחזירו אל מיכל) ולתת לו ביטוי דרך הדמיון. התהליך הזה העלה את התחושה המורגשת, שאיפשרה בסופו של תהליך ביטוי של בכי והקלה. כעת יכלה מיכל לשהות עם תחושת הבדידות, להיות מודעת לה ולהיות בקשר איתה, לתת לה מקום ולא להתנתק ממנה. השהייה הביאה לתחושה פתוחה יותר והקלה. לתפנית פנימית ושינוי.

תרומת המודל ואתגרים ביישומו
התייחסות המטפל למודל השערים תוך כדי תהליך טיפולי בתרפיה מוכוונת התמקדות, מעלה מספר היבטים הקשורים לחוויית המטופל ולריבוי הממדים הן של התהליך הטיפולי, הן של החוויה האישית של האדם, והן של התחושה המורגשת עצמה.
1. המודל מתווה דרך להתנהלות רב-ממדית של התהליך. הוא מאפשר למטפל להתבונן במבט-על על התנועה בין התחושה המורגשת לשערים ובינם לבין עצמם לאורכו של התהליך הטיפולי. המודל מסייע למטפל להיות פתוח וקשוב למגוון התגובות והניואנסים העדינים שבתהליך. המטפל נעשה כך ער לרמזים השונים המעידים על התחושה המורגשת, והדבר עשוי לאפשר למטופל להיות ער בעצמו לרמזים אילו.
המודל מאפשר גם ראייה מובחנת יותר של כל שער גישה לתחושה המורגשת. מובחנות זו מסייעת למטפל ולמטופל להיות נינוחים יותר, וכך מאפשרת שקט בשהייה במרחב בכל שער ושער. הבהירות שמייצר המודל עבור המטפל מאפשרת לו להזמין את המטופל לתנועה חוקרת וסקרנית במרחב הגוף, במרחב השכל, במרחב הרגש, במרחב הדמיון ובמרחב היחסים.
2. המודל עשוי לסייע להתנהלות רב-ממדית של החוויה האישית של האדם. דרך המודל ניתן לבחון את דרכי התגובה העיקריות של אדם בסיטואציה מסוימת, וכן להרחיב את אפשרויות התגובה של האדם בתהליך הטיפולי ואולי אף בחיים בכלל. השהייה בתחושות המורגשות מביאה לרוב הקלה, נשימה והתרחבות. ממקום זה האדם מונע פחות מתגובות הישרדותיות וחש פחות "תקוע" בדפוסים ותבניות התנהגות. טווח אפשרויות התגובה מתרחב וגדל. בחינה והרחבה זו מאפשרות תנועה המקדמת את התהליך הטיפולי, כפי שהודגם בתיאור התהליך הטיפולי של מיכל.
התהליך יחל לרוב בשער שאליו יכול המטופל להתחבר באופן טבעי, וינוע דרך השערים השונים על פי נטייתו. אדם שכלתני יותר יטה לכיוון שערי השכל ודמיון, אדם רגשי יטה לכיוון הרגש, ואילו אדם תחושתי יטה יותר לכיוון הגוף והתחושות. המודל יכול לסייע למטפל המתבונן בתהליך לעקוב אחר התנועה בין השערים, ובשעת הצורך להיעזר בשאלות שיזמינו את המטופל להתחיל להיות ער להימצאותם של ממדים נוספים המהווים חלק מהחוויה.
כאשר המטופל מתקשה לשהות בחוויה העמומה שקודמת להתהוות התחושה המורגשת, יכול המטפל להציע שאלות שיאפשרו למטופל להגיע או לחזור לשערים בהם קל לו יותר לשהות. לדוגמה, כאשר מטופל מתנתק מהתחושה הגופנית, אפשר להציע לו לבדוק אם יש דימוי שעולה או רגש, תנועה או תנוחה, מחשבה או זיכרון. המטפל, בעדינות רבה, ינסה להציע למטופל לשהות בשער שנראה כקל ביותר לשהייה בלי להתנתק, ורק אז לנסות לחזור לתחושה הפנימית הגופנית.
3. התייחסות לשערים מכשירה את הקרקע להתהוות הרב-ממדית של התחושה המורגשת עצמה. ג'נדלין מציין כי למרות שהתחושה המורגשת מגיעה כהרגשה אחת, ניכר שהיא מכילה מורכבות (Gendlin, 1993). ג'נדלין מתייחס לתחושה המורגשת כאל דבר שלם (whole), אולם לדידו היא מורכבת וכוללת; כל תחושה בודדת מתבררת כמורכבת ומכילה רמזים. עם הופעת התחושה הגופנית, מגיעה הקלה, ולדבריו "הגוף כמו מוקיר תודה על כך שמאפשרים לו לעצב את דרכו ולהיות שלם" (Gendlin, 1996, p. 20).
ההתייחסות לשערים בתהליך העבודה מכשירה את הקרקע להתהוות התחושה המורגשת ולביטוי המורכבות שאליה מתייחס ג'נדלין. הנוכחות, השהייה בכל שער, והתנועה בין השערים השונים ומהם אל התחושה המורגשת מאפשרות למורכבות התחושה המורגשת פשוט להיות. התחושה המורגשת כמו מגלמת בתוכה את הפוטנציאל להכיל בתוכה את כל הממדים – גוף, שכל, רגש, דמיון ויחסים, כחלק מהמרכיבים ומהמורכבות שלה. חשוב להדגיש שהתחושה המורגשת איננה סך כל השערים. השהייה, הנוכחות מול הרב-ממדיות, עשויה לסייע להתהוות התחושה המצבית גופנית, שהיא התחושה המורגשת.

לצד התרומה האפשרית של המודל, העבודה עמו עשויה להעלות קשיים אצל המטפל והן אצל המטופל. למשל, התערבויות המטפל על סמך המודל עלולות להיות פולשניות ולהפריע לתהליך שעובר המטופל. בלי משים, המטפל יכול לכוון או לחסום את התהליך ואת התהוות התחושות המורגשות באמצעות שאלות או הכוונות רבות מדי או כאלה שאינן תואמות. קיים חשש שהמטופל יתרחק מהתחושה המורגשת ומהתהליך הייחודי שלו ויהיה קשוב מדי לדברי המטפל. המטופל עלול להתקשות לשהות עם החוויה שלו מול נוכחות מתערבת מדי של מטפל. מטפל שעובד עם המודל צריך אם כן להדגיש בפני המטופל שכל דבר שהמטפל מציע או שואל הוא בגדר הצעה בלבד. אם התחושה הפנימית של המטופל אומרת שזה לא מתאים, יש ללכת עם תחושה זו ולומר למטפל, "מה שאתה אומר לי כרגע אינו מתאים או מדויק," או "מה שאתה אומר כרגע מוציא אותי מהתהליך שלי," אם המטופל אינו מבין שאלה של המטפל, לעתים קרובות ניתן להסיק מכך שעיתוי השאלה או תוכנה לא היו מתאימים וניתן להציע למטופל להתעלם ממנה. על המטפל להשתמש במודל בעדינות וברגישות המאפיינות את גישת ההתמקדות בכלל, ולהיזהר משימוש יתר העלול לחסום את התהליך.
חשש נוסף הוא שהתהליך יעצים את המטפל ויפחית מכוחו של המטופל. העובדה שהמטפל הוא שמחזיק את ההתבוננות על שערי הגישה של המטופל, נותנת לו מידע שהמטופל לרוב אינו מודע לו. לכן, לצד ההבנה והמודעות לשערים דרכם ניתן לסייע למטופל להיות עם התחושה המורגשת, על המטפל לשמור על ההקשבה והסקרנות כלפי התהליך המעצים המתרחש אצל המטופל.
אתגר נוסף היא שהמטפל בעזרת המודל עלול להיות עסוק מדי בשערים ופחות מדי קשוב למתרחש בתהליך ולתחושה המורגשת שלו עצמו – וכתוצאה מכך, הוא עצמו עלול להיות פחות "נוכח". האינטראקציה עלולה להיות יותר שכלתנית ופחות חווייתית-תחושתית. לפיכך, חשוב שהמטפל ישתמש בידע שלו לגבי שערי הגישה למטופל רק במקומות חסומים ותקועים ובצמתים מסוימים בתוך התהליך. גם אם המטפל מזהה ומודע למודל, חשוב שיישאר בנוכחות עם התהליך, בד בבד עם ההתבוננות על המודל.

סיכום
מודל שערי הגישה לתחושה המורגשת נועד לסייע להתמודד עם מצבים שבהם, מסיבות שונות, המטופל איננו יכול לשהות עם תחושותיו. מרכיבי המודל אינם ייחודיים – שכל, רגש, דימוי, גוף ויחסים, אלה הם חומרים מהם מורכבים טיפולים בכלל וטיפול על פי גישת התרפיה מוכוונת ההתמקדות בפרט. החידוש שמציע המודל הוא באופן ההתייחסות למרכיבים אלה ולתפקידם בדרך בה מסייע המטפל למטופל להגיע לתכנים עמוקים ופחות מודעים לו. גישת ההתמקדות שמה דגש על שהייה במקום העמום, הלא ידוע, שממנו אמורה להתהוות התחושה המורגשת; הצעתי היא לסייע באופן אקטיבי יותר למטופל לעשות זאת, דרך הבנה של שערי הגישה והכוונת המטופל לשערי הגישה שיקלו עליו את השהות בתחושה, התהוותה עד לשינוי וריפוי.
לפי ניסיוני, המודל מאפשר למטופל להרפות מעט מהדפוסים ומנגנוני ההגנה הקבועים שלו כיוון שהוא מרגיש בטוח בדרך שבה מבטא את עצמו – אם דרך השכל, הרגש, הגוף, הדימוי או היחסים. מהמקום המוכר, המטפל מנחה את המטופל באמצעות שאלות מתאימות לתחושה פנימית–גופנית – התחושה המורגשת אשר דרכה תתרחש התפנית הפנימית.
בעת שהתנסיתי במודל והתבוננתי באחרים מתנסים בו, נוכחתי שהוא מעניק ביטחון ומרחב למטפל ולמטופל, מכיוון שהוא מאפשר בה בעת להתבונן על התהליך ולהישאר בנוכחות עם מה שעולה. המודל הוא כלי המאפשר לתמוך במרכיבים וממדים מרובים של התהליך, באופן רחב וגמיש, ובאותה עת גם יוצר מסגרת מכילה, צמודה וברורה הנותנת ביטחון ושקט במסע הפנימי לשינוי.

מקורות
ג'נדלין, יוג'ין ט' (1978), התמקדות, הוצאת מרקם.
Gendlin, Eugene T. (1996). Focusing-Oriented Psychotherapy, The Guilford Press.
Gendlin, Eugene T. (1993) Three Assertions About the Body; The Folio, 12(1).
Gendlin, Eugene T. (1984). The client's client : the edge of awareness. New York : Praeger.